ההלם על פניהם של חברי מפלגת העבודה היה גדול. למרות שנערכו לכך מראש, הם לא האמינו שהתבוסה תהיה כה מרה. בבחירות לכנסת ה-18 שנערכו בפברואר 2009 נחלה המפלגה בראשותו של אהוד ברק מהלומה קשה בקלפי וירדה מ-19 מנדטים ל-13 מנדטים, ולראשונה בתולדותיה הפכה להיות למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו. שרת החינוך יולי תמיר אמרה: "כשלנו, ועלינו להפנים שהציבור שולח אותנו לאופוזיציה". ח"כ איתן כבל הבהיר כי מפלגתו תלך לאופוזיציה וכי הטעות המרכזית של המפלגה הייתה כשהיא לא פנתה בעבר לאופוזיציה. גם ברק עצמו הבהיר כי לא יירתע "מללכת לאופוזיציה ולשרת את העם משם". איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים: ברק הצטרף גם לממשלתו של נתניהו והתמנה לשר הביטחון.
אלא שלמרות הכישלון הצורב שלה, ולמרות שהיא העדיפה שוב את מנעמי השלטון על פני המאבק דרך ספסלי האופוזיציה, מפלגת העבודה לא התפוגגה, לא קרסה ולא נמחקה. השבוע נוכחנו לדעת שה-DNA שלה לא השתנה. חודשים ארוכים של משא ומתן חשאי בין הרצוג לנתניהו התפוצצו השבוע ברעש גדול, שהבהיר שוב: לא מעט בכירים בעבודה היו מוכנים שוב להתחבר לעטיני השלטון ולהצטרף לממשלת ימין למען "טובת המדינה".
ניסיונו הכושל של הרצוג להצטרף לממשלת נתניהו הנוכחית והביקורת הקטלנית שהוא סופג מחברי מפלגתו, מציבים את העבודה בצומת דרכים נוסף באשר לעתידה, ונראה שכרגע אמון הציבור בחברי הכנסת שלה שואף לאפס. אבל דווקא בימים סוערים אלה כדאי להביט לאחור, לתקופות בהן המפלגה הזאת הייתה חבוטה ומרוטה לא פחות, ופרשנים חישבו את קצה לאחור, ולזכור שהיא עדיין כאן.
טעויות העבר, ונראה שגם ההווה, לא גרמו למחיקתה. ההפך. היא נשארה בזירה הפוליטית, התחזקה מבחירות לבחירות (15 מנדטים ב-2013 ו-24 מנדטים ב-2015 יחד עם מפלגת "התנועה") והוכיחה לכולם שחרף ההספדים אין לה שום כוונה להיעלם. כלומר, לא רק שהיא מצליחה לשרוד - מפלגת העבודה מצליחה להוכיח פעם אחר פעם שלמרות המהלומות, למרות הביקורת שהיא חוטפת והעם זז ימינה - היא יציבה מתמיד. איך זה קורה?
"בעולם הפוליטי הישראלי יש שני סוגי מפלגות", מנתח אברום בורג, לשעבר יו"ר הכנסת מטעם מפלגת העבודה שבשנים האחרונות מזוהה עם מפלגת חד"ש. "יש מפלגות זקנות ויש מפלגות חולפות. מפלגה זקנה היא מפלגה שמייצגת משהו מהותי, לדוגמה: העבודה, הליכוד, יהדות התורה, ש"ס, מרצ, המפלגות הערביות. המפלגות הזקנות משקפות בתודעה של הבוחר את המפלגות שמשמרות את החוכמה הקולקטיבית. לפעמים הן אמנם גדולות מדי, מסורבלות מדי, או אפילו עיוורות, אולם היא ספינת הדגל של השבט. מפלגת העבודה, לדוגמה, היא ספינת הדגל של השבט האשכנזי, המבוסס, הוותיק, המשכיל. זהו שבט מובהק מאוד.
"צריך לזכור שלצדן קמות אחת לכמה שנים מפלגות אופנה שעושות את התיקונים המתאימים ודועכות. מפלגת קדימה למשל, שהייתה מפלגה פונקציונלית. הם עשו את מה שהליכוד לא היה מסוגל לעשות מבפנים וכשנגמרה הפונקציה שלה הם נעלמו. גם מפלגת שינוי של טומי לפיד באה לתקן עיוותים בנושא הדתי וכשנגמר המאבק שלהם, הם נעלמו. יאיר לפיד מנסה לעשות משהו מאוד מעניין וייחודי: הוא מנסה להפוך למפלגה זקנה. יאיר מנסה למסד את 'המנדט הבורגני' שעובר פעם אחר פעם בין מפלגות שונות ולהפוך את מפלגתו למפלגת סקטור זקנה שנשארת שנים".
יועץ התקשורת ניסים דואק משוכנע שיש רבים שפשוט לא מסוגלים לעזוב את מפלגת העבודה. "אנשים לא אוהבים להחליף זהויות פוליטית" הוא טוען. "מותג פוליטי זה כמו בנק או קופת חולים או קבוצת כדורגל - אתה מנהל איתו יחסי אהבה-שנאה. אתה לא נוטה להחליף את הזהות הכל כך בסיסית שלך. גם כשאותם מותגים פוליטיים ותיקים כמו הליכוד, העבודה וש"ס עוברים טלטלות ומהפכים, אנשים ממשיכים לשמור להם אמון. למה אנשים לא עוברים בנק או קופת חולים? הרי אין דבר יותר פשוט מזה. ברגע שאדם יפסיק להצביע למפלגה שתמיד הצביע לה, הוא למעשה יתנכר לחלק שבו שאחז בזהות הפוליטית הזו. מי רוצה להתנכר לחלקים שבו? מי רוצה לומר לעצמו שהוא היה אידיוט?".
דואק שם את האצבע על הבית והסביבה הקרובה כגורמים שמשמרים דפוסי הצבעה לאורך שנים, ו"שומרים" על מפלגות ותיקות מפני הכחדה. "המותג של מפלגת העבודה הוא מותג מאוד ותיק והוא עובר מדור לדור: מסבא לאבא, מאבא לבן. זה מאוד משפחתי. זה טבוע באנשים כמו חווית ילדות. כשעמיר פרץ הוביל את מפלגת העבודה, ראינו תופעה מעניינת: אנשים לא חששו לעזוב את מפלגת העבודה כי הם אמרו לעצמם שנוצרה מפלגה מסוג אחר, לא כזו שהם הכירו, ולכן הם אמרו לעצמם שזה בסדר לא להצביע לה כי זה לא חלק מהזהות האשכנזית-הבורגנית שלהם. זו הסיבה שראינו חזרה למפלגת העבודה בהנהגת הרצוג ולבני. היה בזה סוג של חזרה לערכי העבודה הקלאסית בורגנות אשכנזית ממרכז הארץ. מה שנקרא: המפלגה של הלבנים".
מצד שני, תחת הנהגתו של עמיר פרץ מפלגת העבודה קיבלה בבחירות 2006 כמות של 19 מנדטים, בדיוק אותה כמות שקיבל עמרם מצנע כיו"ר המפלגה שלוש שנים קודם לכן, אולי כי פרץ משך אליו ציבורים אחרים שהצליחו להתחבר למפלגה. ברק, כיו"ר המייצג את "השבט הלבן" דווקא התרסק ב-2009 עם 13 מנדטים, כך שהזהות האשכנזית-בורגנית אינה הכלי היחיד שמשמר את קיומה של העבודה. זאת גם הדמוגרפיה, אבל לא רק.
במפלגת העבודה עצמה, אגב, מזכירים את השורשים ההיסטוריים של המפלגה ככאלה שמושכים את המצביעים. "צריך להבין שבמדינת ישראל יש ציבור לא קטן שחושב שמדיניות הממשלה באופן בסיסי היא שגויה", מסביר שר האוצר לשעבר מטעמה, אברהם (בייגה) שוחט. "נכון, לעיתים מצביעים עבור המפלגה יותר, ולעיתים מצביעים עבורה פחות, אבל זה לא דבר שנעלם. האנשים האלה קיימים פה והם תומכים בתפיסת העולם של העבודה. צריך גם לזכור שלמותג הזה יש היסטוריה, הוא מייצג שיקול דעת, מייצג מנהיגות. זה לא פרח עונתי שפורח במשך עונה ואז מת. מדובר בעץ עם שורשים שמתקיים לאורך שנים. יש ציבור בוחרים ענק שמאמין בדרך שלה. נכון שמדי פעם עוזבים, מחפשים, מתאכזבים, אבל זו מפלגה עם דרך סבירה ולא קיצונית וזה הבסיס לקיומה".
ומה באשר להסתדרות? האם הגוף שמאגד תחתיו את ועדי העובדים, מוסד שהיה מזוהה היסטורית עם מפלגת העבודה, ממשיך להעניק לה כוח פוליטי? "לא", פוסק פרופ' גדעון רהט מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. "הליכוד כיום לא פחות חזק בהסתדרות. יש הרבה גורמים בהסתדרות שלא מזדהים עם אף מפלגה, והסיבה היחידה שהליכוד לא כבש את ההסתדרות היא שנתניהו לא מעוניין בכך. יש לו תפיסה כלכלית אחרת לגמרי. אין נאמנות מפלגתית בין ההסתדרות לעבודה אלא קשר של אינטרסים. הימים שבהם לעבודה היה רוב מוחלט בהסתדרות עברו. אין לה בסיס רציני שם, כמו שגם התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים התרחקו ממנה. יש פה מפלגה שמאבדת את הקשרים שלה בחברה האזרחית, בהסתדרות, בקיבוצים ובמושבים ועדיין מצליחה לשרוד יפה".
בורג מסכים. "ההסתדרות, הקיבוצים והמושבים הם כבר מזמן לא פקטור", הוא אומר, "יאיר לפיד ומפלגת קדימה קיבלו הרבה מאוד תמיכה בקיבוצים. כשעמיר פרץ היה יו"ר העבודה, הקיבוצים ברחו מהמפלגה. נגמרו הימים שיו"ר ההסתדרות יגיד לכולם להצביע למפלגה וכולם מצביעים ומביאים לה מנדט. זה לא קיים יותר".
פרופ' רהט משוכנע אמנם כי למותג של המפלגה יש עדיין עוצמה שאי אפשר לזלזל בה, אולם הוא מצביע על סיבות אחרות נוספות שבזכותן המפלגה נותרת חזקה ויציבה בזירה הפוליטית. "למפלגת העבודה יש דמוקרטיה פנימית מאוד מפותחת ביחס לשאר המפלגות, וזה נותן לה גרעין רחב של פעילים ששומרים על כוחה. הודות לבסיס הכוח הגדול הזה, מפלגת העבודה יכולה לשרוד לאורך זמן. יאיר לפיד הוא כרגע כוכב ענק, אבל מחר הוא יכול להיעלם. קשה לדעת מה מספר החברים במוסדות המפלגה שלו, בטח אלפיים בלבד. במפלגת העבודה יש מוסדות: יש מרכז, יש ועידה, יש לשכה. המוסדות האלו נותנים המשכיות וחיוניות למפלגה בעיקר בימים קשים. גם הליכוד עמד ב-2006 על 12 מנדטים, אבל בזכות המותג של הליכוד ובזכות כוחם של המוסדות, הם השיבו לעצמם את הכוח".
"סיבה נוספת שבגללה לדעתי מפלגת העבודה שומרת על כוחה ועל יציבותה היא התחדשות מסוימת של תפיסת העולם הסוציאל-דמוקרטית בישראל", מוסיף פרופ' רהט. "אם אתה מסתכל על המפלגות המתחרות, אין מי שמציג תפיסת עולם יותר אמיתית ממפלגת העבודה על ידי אנשים כמו שלי יחימוביץ', וכו'. עם כל הכבוד ליאיר לפיד ולמשה כחלון, תפיסת העולם שלהם אינה סוציאל-דמוקרטיה. הם מאמינים בקפיטליזם מתוקן שעובד לטובת הצרכנים. הם לא רואים את האדם העובד אלא את האדם הצרכן. מפלגת העבודה היא כנראה היחידה שמחזיקה בתפישה שצריך להסתכל על האדם העובד, ואני חושב שזה מדבר אל האנשים".
אלא שלא לעולם חוסן. המותג של מפלגת העבודה הוא עדיין חזק ויציב, אבל יכול לבוא יום ואף אחד לא מוכן להתחייב מתי זה יקרה, אם בכלל שהמותג הזה יאבד מקסמו המסתורי והמפלגה תיעלם מהמפה הפוליטית. "מפלגת העבודה אמנם הצטרפה כמה פעמים לממשלות ימין ושרדה, אבל המהלכים האלו פגעו בה", מזהיר דואק. "כשמפלגת העבודה מצטרפת לממשלת ימין, היא שוחקת מחדש את הזהות המאובחנת שלה ובעצם מציבה סכנה מאוד גדולה למובחנות המותג שלה. ראינו מה קרה כשהיא עשתה את זה בעבר: הם ירדו ל-13 מנדטים ואחר כך הגיעו ל-15. בכל פעם שמישהו שיחק עם הזהות הבסיסית של המותג הזה, הוא נענש בקלפי. לכן, עליהם לשמור על הזהות הבסיסית של המותג שלהם. בנוסף לכך, עליהם לייצר מחדש את כוח המשיכה של הליברליזם הרך הישראלי. בעולם הרחב הרעיונות הליברלים קונים אחיזה בלתי רגילה, תפקידה של מפלגת העבודה למצוא את דרכה ללב הציבור עם הרעיונות הללו".
