פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קיצור תולדות הנכבה

      באופן מפתיע, הראשונים להשתמש במושג "נכבה" היו דווקא חיילי צה"ל. הכיבוש של 1967 העלים את הנכבה מהשיח בישראל. ודווקא היום, על רקע הקיטוב בחברה הישראלית, חזר האסון של העם הפלסטיני לסדר היום

      הפגנה ליום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, מאי 2015 (מערכת וואלה! NEWS , תנועת "אם תרצו")
      הפגנת יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, מאי 2015 (צילום ארכיון: "אם תרצו")

      ביום העצמאות בשבוע שעבר יצאה קבוצת פעילים בתל אביב לרחוב והציעה לחוגגים/ות מדבקה שעליה השאלה "התוכל/י לשאת את הנכבה ביום העצמאות?". התגובות שקיבלו היו מגוונות ומעניינות אבל מה שהכי בלט היה שרוב גדול של הישראלים יודעים משהו על הנכבה. רק למיעוט קטן לא היה כלל מושג במה מדובר. זהו מצב חדש שלפני חמש שנים לא היה עולה על הדעת. סקר דעת קהל שביצע דה-קולונייזר בקרב 500 יהודים בישראל תומך במגמה זו.

      הפצת המושג נעשתה בחסות חוק הנכבה שהעבירה הממשלה ב-2011 וארגון "אם תרצו" שבתיאום עם הממשלה יצא בקמפיין "נכבה חרטא". מטרת שתי היוזמות הללו היתה להשתיק כל אזכור של הנכבה בישראל אך הן השיגו את ההפך הגמור.

      זו התפנית האחרונה במודעות בישראל לנכבה שידעה ימים אחרים לגמרי. באופן מפתיע למדי הראשונים להשתמש ב"נכבה" במשמעות של אסון עבור הפלסטינים היה הצבא הישראלי. ביולי 1948 הפיץ צה"ל כרוזים שקראו לערביי טירת חיפה להיכנע אם אינם מעוניינים לחוות "נכבה" (בתרגום לעברית של המסמך שהתקבל מארכיון ההגנה כתוב "שואה").

      בשנות המדינה הראשונות הייתה פתיחות יחסית גדולה לסיפורי גירושים ומעשי טבח שביצעו חיילי צה"ל בפלסטינים ב-48. ספריו של יזהר והשיר "על זאת" של אלתרמן, שבן גוריון הורה להפיצו לכל חיילי צה"ל, הם דוגמאות לכך.

      בשנות החמישים המוקדמות השתנה הנרטיב הישראלי שהיה צריך להצדיק את הטיהור האתני שהתרחש בארץ. בנוסף, כדי לשמר את הרוב היהודי, היה צריך להדוף את הפלסטינים המבקשים לשוב וכך הם הפכו מפליטים המבקשים לשוב ל"מסתננים" ומאוחר יותר ל"פידאינים".

      במרחב הפיזי עמדו מאות כפרים פלסטיניים מרוקנים מתושביהם עד שבשנות השישים החליטו בממשלה ל"יישר" אותם. המחיקה הפיזית של שרידי הכפרים שירתה היטב את ההתעלמות מהנכבה.

      הכיבושים של 1967 הרחיבו את שטח המדינה פי ארבעה ומאז גם השמאל הישראלי רואה ב"כיבוש" רק את מה שהתרחש 19 שנה אחרי אחרי כיבוש 78% משטח הארץ ב-1948. התפתח ויכוח בעד ונגד החזקת השטחים והתנחלות בהם, מה שהביא להיעלמות מוחלטת של הנכבה מהשיח בישראל.

      בשנות השמונים הביאו ההיסטוריונים החדשים לרוויזיה בנרטיב הישראלי על 48, מה שהעלה לדיונים אקדמיים את צדקת חלק מההתרחשויות שהביאו להקמת המדינה.

      הסכם אוסלו דחק את פתרון סוגיית הפליטים הפלסטינים לאחרי הקמת המדינה הפלסטינית. הפליטים התנגדו לכך והקימו ארגונים פוליטיים בארץ ובפזורה שהחלו לפעול להחזרת זכות השיבה לאג'נדה המדינית.

      בישראל ב-1997 התקיימה לראשונה "תהלוכת השיבה" ביום העצמאות. אלפי פלסטינים משתתפים מידי שנה באירוע לציון הנכבה וזכות השיבה בדיוק ביום החג של המדינה היהודית.

      לא בולעים, אבל לא מקיאים

      אחרי אירועי אוקטובר 2000 בהם נהרגו 13 מפגינים אזרחי המדינה ע"י כוחות הביטחון הבינו כמה אלפי יהודים שבמדינה יהודית לא יתכן שיוויון בין יהודים לערבים. אחת התגובות לכך היתה הקמת עמותת זוכרות ששמה לה למטרה להעלות את המודעות בישראל ובעברית לנכבה ולתמיכה בזכות השיבה.

      הפעילות הרבה והמוצלחת שלה הביאה את הממשלה לחוקק ב-2011 את החוק האנטי דמוקרטי שמורה לא לזכור ביום הקמת המדינה את האירועים שהובילו להקמתה.

      כיום, כפי שעלה מתגובות הישראלים ברחוב, אי אפשר לבלוע את הנכבה אבל גם לא ניתן להקיא אותה, להשכיחה. אולי מהמעטים שהסכימו להצמיד לגופם את המדבקה המציינת את הנכבה ניתן לשאוב מעט תקווה לשינוי שעוד יקרה בעתיד.

      איתן ברונשטיין אפריסיו הוא מנהל שותף של דה-קולנייזר, מעבדת מחקר ואמנות לשינוי חברתי ומייסד זוכרות
      http://www.de-colonizer.org