הברית הישראלית

בעברית יש ביטוי יפה: לכרות ברית. לכאורה קיימת סתירה בין פעולת החיתוך, הכריתה, ובין האיחוד שהברית מבקשת. אולם גלומות בביטוי תובנות חשובות: כדי להתחבר, כדי לקיים קשר הדוק, יש לוותר על חלק מהאגו, יש לכרות התנגדויות, דעות קדומות, גאווה, ולחפש אחר הדבק המלכד

  • יום העצמאות
עליזה גרשון
זה הזמן לשאול מי אנחנו (צילום: ראובן קסטרו)

"פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת" אומרות מילות השיר האהוב והמוכר של שלמה ארצי (למילים של אמיר גלבוע). התחושה, הצורך העז להליכה בנתיב עצמאי, חזקה אולם ההליכה בנתיב זה איננה פשוטה כלל וכלל. מצד אחד היא טבעית: עם רוצה חירות, מוכן לשלם מחיר כדי להשיג אותה לעצמו, נאבק עליה וכעת, כשהוא עומד על רגליו, בכוחות עצמו, נשאלת השאלה החשובה מכולן: לאן הולכים?

החברה הישראלית מנסה לפצח את חידת ייעודה כבר כמעט שבעה עשורים מלאים. היא עושה זאת בדיון מעמיק פתוח, סוער ושוקק, עושה זאת בהצבת עובדות בשטח: במערכת חינוך, בחקיקה, במערכת המשפט, בעיתונות אקטיביסטית ופעילות אזרחית רבה - מהפגנות ועד מאות ארגוני התנדבות. היא עושה זאת באמצעות תרבות: כתיבת שירים, פיסול, מיצגים, מוסיקה בועטת ומחאתית, תיאטרון, וסרטי קולנוע מצליחים בעולם.

הדיון על דמותה ואופייה, על דרכה של החברה הישראלית לא מפסיק ללכת.

נדמה לכל צד בויכוח שהוא נאבק על אוויר לנשימה, על חמצן שיחייה את תפיסת העולם שלו ויעלה סומק בלחיים של החלום שיש לו לגבי עתידה של מדינת ישראל. אלא שבשנים האחרונות, יותר מתמיד, הדיון מתנהל גם בכעס, בתקיפות, באמירות פוגעניות לעיתים, בהשחרת מי שלא חושב בכיוון "הנכון", בהסתה, באלימות. וכל אלה הם חלק קשה אבל כנראה גם בלתי נמנע, כי הדברים הם בדם ליבנו וכולנו חרדים לעתידה של מדינת ישראל. וכשעוסקים בחומרים הנפיצים אלה, מידי פעם הרסיסים פוגעים בעוברי אורח. אולם עלינו לזכור שכולנו שותפים ליצירה ששמה מדינת ישראל, כולנו חיוניים ויש מקום לכולם בדיון הזה - לא כמס שפתיים, אלא כמערכת של איזונים ובלמים ערכית.

כעמותה חברתית המבקשת להשפיע על עיצוב דמותה של המדינה באמצעות חינוך, השאלה העומדת לפתחנו היא מיהו הישראלי שנרצה להוליך בנתיבי הארץ בעוד עשור שנים של עצמאות - מה יהיו הערכים החשובים לו?? האם ידע להעריך ולהישען על אוצרות התרבות והרוח של מייסדי האומה או שיתנכר להם? האם יכיר את מקורות היהדות או יבוז להם? האם ירגיש בן בית בשני העולמות המרכיבים את הזהות היהודית – ישראלית שלו? ולא פחות חשוב - האם יוכל להכיל את השונות הקיימת בחברה הישראלית רבת הגוונים וימצא בליבו את היכולת לנהוג בכבוד כלפי השונים ממנו?

וכדי שנוכל לקטוף את הפירות בעוד כך וכך שנים, אנו זורעים היום את הזרעים. הזמן הנכון ביותר לעשות זאת, הוא גיל החינוך. השלב שבו טרם התגבשו דעות קדומות, והאוזן והעין פתוחות לקלוט רשמים מבלי לשפוט מראש.

זאת הדרך שלנו. אנחנו רואים בחינוך כלי חשוב ומרכזי ליצירת סולידריות ישראלית. אנחנו משקיעים את המשאבים שלנו בבני הנוער ובילדים, ומקנים להם מגיל ינקות ארגז כלים שיקנה להם ביטחון בזהות האישית שלהם ביחד עם חווייה שמזמנת היכרות אמיתית עם מיגוון תפיסות עולם ואורחות חיים כך שהם לומדים להלך בדרך ביחד מבלי לדרוך זה לזה על הבהונות.

הצעידה המשותפת מביאה איתה הפרייה הדדית, העשרה, בניית תשתית שיש בה גם מקום לתנ"ך ולסידור, אבל גם לתרבות וערכים אוניברסאליים, שיש בה התייחסות רצינית לדמוקרטיה וזכויות אדם לצד יניקה רוחנית מערכי היהדות.

הצעידה המשותפת טומנת בחובה תחושה חזקה של ויתור, שהרי כל אחד מהצועדים מוותר על היכולת להכתיב באופן בלעדי את הדרך ומקבל על עצמו לצעוד בקצב של הקבוצה. הוא אמנם הולך בדרכו הייחודית, אבל מיישר קו עם פעימות הלב של הקבוצה.

עוד בוואלה!

איזה מוצרים שנחטפים באמאזון מגיעים סופסוף לישראל?

לכתבה המלאה
זמן לברית משותפת (צילום: ראובן קסטרו)

בעברית יש ביטוי יפה: לכרות ברית. לכאורה קיימת סתירה בין פעולת החיתוך, הכריתה, ובין האיחוד שהברית מבקשת. אולם גלומות בביטוי תובנות חשובות: כדי להתחבר, כדי לקיים קשר הדוק, יש לוותר על חלק מהאגו, יש לכרות התנגדויות, דעות קדומות, גאווה, ולחפש אחר הדבק המלכד.

הברית הישראלית חזקה. שורשיה נמצאים ברגבי האדמה, בהיסטוריה המשותפת ובתרבות העשירה, אולם כדי להבטיח את שגשוגה, כל ישראלי חייב לכרות את ההתנגדות הפנימית כלפי "השבט האחר" ולזכור, שגם אם נצעד בנתיבים מקבילים, לאורך כל הדרך נחזיק ידיים.

עליזה גרשון היא מנכ"לית צו פיוס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully