אם יש חוט מקשר בין חייהם החדשים של העולים הטריים במרכז הקליטה שבבאר שבע לבין חייהם במדינה שממנה באו, תימן, הוא שיריו של אבי המוזיקה התימנית בישראל, ציון גולן, שאותם היו שומעים גם שם. אך גם צלילי "חביב קלבי ויא עיני" לא מסייעים הרבה לישראלים שהגיעו מהמדינה המשוסעת והמדממת להתאקלם בארץ הזרה להם. כחודשיים אחרי שעלו, הם נתקלים בבעיות קליטה: השפה העברית לא פשוטה להם, מציאת מקום קבע קשה להם ובינתיים הניסיונות למצוא את הגת הכי איכותי לא צולחים.
בקצה הצפוני של באר שבע, בבתי העיר האחרונים, מרחק נגיעה מחולות המדבר של הנגב, מתגוררים העולים, חיים בדירות קטנות וישנות. השלט בכניסה קורא: "מרכז קליטה נורית". בשלב זה נראה כי השקט המאפיין את המקום הולם את הישראלים החדשים, אך הנוכחות התקשורתית מרתיעה אותם. שלל הדיווחים עליהם והפגישה הרשמית והמצולמת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו הביאו למעצר יהודים בודדים שעוד נותרו בתימן.
"מאיזה עיתון אתה?", שואלת אותי אישה לבושת שחורים, רעולת פנים. "אני מוואלה! NEWS, זה אתר אינטרנט", השבתי. "עזוב, זה עשה לנו בעיות ועצרו את הקרובים שלנו בתימן", סיפרה ונראה כי חיוך עולה על פניה מבעד לרעלה. "השבטים אמרו לנו בתימן: 'עכשיו נהייתם אנשים של נתניהו'. אני לא חושבת שהאנשים פה ירצו להצטלם". בהמשך היא מפנה את הצוות לחזור למקום בערב ולא מרשה לצלם באזור. "בעלי הלך לבקר קרובי משפחה שלו באשקלון. הם יחזרו, יישבו, יחזנו (לעיסת גת משותפת שס"ט) ואז תדבר איתם. אתה ערבי?".
17 היהודים התימנים הגיעו לישראל בליל ה-20 במרץ, במבצע חשאי של הסוכנות היהודית, שחתם את גל העלייה מן המדינה. על פי הודעת הסוכנות, עשרות היהודים שנותרו במדינה בחרו להישאר בה. ראש הממשלה נתניהו, שקיבל את פניהם של העולים, קרא עמם בספר תורה עתיק בן 800 שנה. מעט אחרי עלייתם, נעצר אזרח יהודי על ידי סוכנויות הביטחון של המורדים החות'ים, ונחקר בגין מעורבות בהברחת ספר התורה העתיק.
האישה ברעלה מדברת ערבית אך משלבת קללות וסלנג בעברית. "תראה, בתימן, היה כבר קשה. מלחמה והרס. מטוסים עוברים ומפציצים, וכבר שנה בלי חשמל. זה כבר לא חיים", היא אומרת ומוסיפה בעברית: "יימח שמם". "המטוסים היו מטוסים סעודיים. אבל הם, יימח שמם, העם, אמרו כל הזמן 'אלו מטוסים ישראלים. הישראלים מפציצים אותנו'".
היא וקרוביה חיו בהתחלה בסעדה. "תימן כולה אל-קאעדה וחות'ים", היא מצהירה. לפני עשר שנים אמרו לה ולמשפחתה מנהיגי השבטים כי הם אינם אחראים עוד לשלומם. "עזבנו את הבתים, הרכוש, הצאן, וברחנו לצנעא בלי כלום. חיינו שם בחסות המושל על חשבון המדינה".
החיים הרחק מסעדה היו טובים יותר עבורם, היא מעידה. "חשמל, כבישים, הכול מסודר. משום שהיינו 'מ?ז?לו?מ?ין' (עשוקים, שס"ט) והיינו צריכים לחיות איכשהו, אז המושל דאג לנו". כשהלחימה התעצמה, הם יצרו קשר עם הסוכנות היהודית. "יכולנו לעבור לאמריקה עם קליטה מהממשלה. אחיו של בעלי גר באמריקה, הוא עבר לשם לפני כמה שנים כשרצחו בתימן אחד מבני הקהילה. אבל אנחנו רצינו רק את ישראל. אני לא רציתי לחיות 'ב??ין א?ל-ש?כ??נ?אז' (חרדים אמריקנים, שס"ט)".
במענה לשאלה היכן יגורו ואיפה יעבדו, היא עונה: "הקדוש ברוך הוא (בעברית) גדול. הוא יעזור לנו כמו שעזר לנו אז, כשברחנו לצנעא בלי כלום עלינו. הוא יעזור לנו גם כאן. ברוך השם שאנחנו כאן, ושהקדוש ברוך הוא הציל אותנו מכל השעות הרעות שעברו עלינו. יהיה בסדר, אני לא דואגת".
"תלעס 150 עלים עד שתרגיש משהו"
החששות הטבעיים מפני החיים החדשים עדיין לא התפוגגו. ביום למחרת אני פוגש את אחיה, משה, שעלה בגל האחרון מתימן לישראל. את הדלת פותח לי אחיינו הקטן בן ה-7 שבוחן אותי בסקרנות. "אתה מכיר את המשחק הזה שלוקחים נייר, מרטיבים אותו וזורקים למעלה"?, פונה אליי בזמן שאני ממתין לאביו האחיין, בעל פאות ארוכות וכיפה שחורה גדולה. "בשביל מה?", אני תוהה, והוא משיב: "סתם, כדי ללכלך את הקירות".
משה הגיע לישראל עם אביו הקשיש שיושב לצדנו במהלך השיחה בלי לומר מילה. הקושי הגדול ביותר שלו כרגע הוא החום הישראלי, שלדבריו, מעיק יותר מזה שבתימן. בהמשך הוא מרים שקית עלי גת ומציע גם לי ללעוס מהעלים המרים. "אם אתה לא רגיל לזה, תלעס 150 עלים עד שתרגיש משהו", הוא אומר בקריצה. "אבל אל תבלע את זה! זה רק יכול להזיק. זה אולי קצת מגעיל בהתחלה אבל בסוף תאהב את זה. זה יותר טוב מוויסקי ורק יעשה לך הנאה גדולה".
משה ומשפחתו התגוררו בעיר ריידא. "המושל שם היה טוב מאוד למשפחה שלנו. נתן לנו הכול", סיפר. ייתכן שהקשרים לשגרירות האמריקנית סייעו בכך. בריידא חיו כמה מאות בודדות של יהודים שבמהלך השנים התפזרו בארצות הברית, בבריטניה ובמדינות אחרות באירופה, וחלקם הקטן היגר לישראל. "חסידות סאטמר עזרה להם להשיג אזרחות. אחד היה עולה והם היו מסייעים לו באישורי לימודים. אחרי כמה שנים העולה שקיבל אזרחות חזר לקחת אתו את כל המשפחה. ככה לאט לאט כולם עזבו. כבר לא היה עם מי להתחתן יותר, ולא היו גברים למניין".
ולמה אתם לא היגרתם לארצות הברית?
"כי יש כאן בישראל המון תימנים, אולי מיליון. יש לנו כאן קרובי משפחה בראש העין, ברחובות, באשקלון, בכל מקום. יותר מזה, אפשר לדבר איתם גם בערבית וגם בעברית. שם הכול באנגלית ואתה מתחיל את החיים מאפס, כמו ילד קטן. וגם, וגם כואב לך הלב".
לפני המלחמה אומנם התנהלו החיים בתימן על מי מנוחות, אך החששות של התימנים מפעולות נגד הקהילה היהודית היו באוויר, בוודאי בשנים האחרונות. משה ומשפחתו התפרנסו מעבודה במפעל ברזל קטן שעבר מדור לדור שבו ייצרו כלים שונים. "היה לנו הכול", הוא מספר, "מכונית, כסף והרבה מאוד גרגירי חיטה".
גרגירי חיטה?
"כן, כן. כל שנה הצלחנו לצבור שקי חיטה למשך כל השנה והיינו בטוחים. היינו שואבים מבור עם דלי. זה היה סוג של מכל שהמים בו הספיקו לחודש. לעתים היינו קונים מים ומאוד בזול, משהו כמו מאה לירות. בישראל זה שווה עשרה שקלים, והמים שם גם היו טעימים מאוד. דרך אגב, מאיפה מביאים פה את המים? זה גם מגיע במכליות?", שאל בתמימות.
בינתיים, ההיטמעות בישראל לא עוברת בקלות. העולים מתימן כבר החלו בשיעורי אולפן ללימוד השפה יחד עם ילדיהם, אבל רחוקים מלשלוט בשפה. "רוב היום אני עושה סידורים, סידורים שלא נגמרים", הוא מלין, "קופת חולים לילדים, משרד פנים. ניירות וניירות. אני גם לומד שש שעות ביום אולפן. עוד לא יודע איפה נגור".
גם ענייני הפרנסה של העולים הטריים עדיין לא סגורים. "על מה אתה ממליץ? איפה המקום הכי יפה בארץ?", משה שואל. "אני אישית מאוד אוהב את רמת הגולן. אבל זה תלוי גם בעבודה", אני משיב. "אני רוצה להיות נגר או מכונאי, מה אתה אומר?", המשיך. "מקצוע טוב, אבל אולי תצטרך ללמוד הרבה, וגם לגור בעיר", המלצתי. "טוב. השם יעזור. ברוך השם שאנחנו פה, בארץ הנביאים, ירושלים".
יש משהו שאתה מתגעגע אליו בתימן?
"לא. ברוך השם שאנחנו כאן. בארץ הקודש".