פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      למה אין מוזיקה מזרחית ברדיו ביום הזיכרון?

      אפשר למנות על יד אחת שירים "מזרחיים" שנכנסים לרשימת ההשמעות בתחנות הממלכתיות והטקסים הרשמיים. דווקא מהז'אנר שכביכול מתמחה בכאב ובעצב, אפשר היה לצפות שנשמע לאורך כל היום שירים שלו. למה, למשל, לא משמיעים את "עולם אכזר" של שריף כמחווה לחללים הדרוזים? דעה

      שריף (יח"צ)
      אנחנו אוהבים דרוזים בצבא, אז למה אנחנו לא רוצים לשמוע את שריף ביום הזיכרון? (צילום: יח"צ)

      כמה אנחנו אוהבים לאהוב את החיילים הדרוזים שלנו במשך השנה. "ברית הדמים" הכל כך ידועה. לא רק אותם. גם את הבדואים. כולנו אחים, כולנו אחד, עם ישראל 2016 שמורכב לא רק מיהודים, אלא גם מדתות אחרות. נלחמים ביחד, שומרים ביחד על המדינה, שותפות גורל וכל מה שמסביב.

      עד שמגיע יום הזיכרון.

      ביום שאמור להיות של כולם, לזכור את כולם, אנחנו די מניחים אותם בצד. זה מגיע לידי ביטוי בפסקול של יום הזיכרון. בטקסים הרשמיים והמרכזיים, בתחנות הרדיו המרכזיות, לא תשמעו את שותפות הגורל הזאת. אין זכר לברית הדמים. אין מה לדבר על שיר בערבית. ככה זה כשבקיבעון המחשבתי שלנו ערבית היא שפת האויב. עמוק בפנים השפה הזאת מבהילה את האוזן של המיינסטרים.

      אפילו שירים מהז'אנר "המזרחי" בקושי אפשר לשמוע. אותו ז'אנר שבעבר שלישיית "הגשש החיוור" הקדישה לו את המערכון המיתולוגי "פסטיבל שירי דיכאון", לא בדיוק מוצא את מקומו ביום הזיכרון. אפשר למנות על יד אחת שירים "מזרחיים" שנכנסים לרשימת ההשמעות בתחנות הממלכתיות והטקסים הרשמיים. "דמעות", "פרי גנך", "הייתי בגן עדן", "הגברים בוכים בלילה" ואולי גם "ים של דמעות". נראה לי שהגזמתי. דווקא מהז'אנר שכביכול מתמחה בכאב ובעצב, אפשר היה לצפות שנשמע לאורך כל היום שירים שלו.

      זה לא בשמיים. בסך הכל מדובר בשירים. במקום להסתבך עם ימין ושמאל וכל מיני מהלכים פוליטיים שמנסים להראות לנו כמה זה רחוק וכמה זה מורכב, אפשר פשוט לצאת מהקיבעון. גם אם זה אומר להשמיע שירים בערבית ביום הזיכרון.

      הגיע הזמן ללמוד מהקהל

      בפועל, בשטח, זה קורה. ביום העצמאות, הערב, תופיע הזמרת שאני מנהל, נסרין קדרי, בשתי במות מרכזיות. אחת ברחובות והשניה בבית שמש. אותה עיר שבעבר נקשרה עם פרשיות של גזענות כביכול. אין לי ספק שהקהל יקבל אותה באהבה מבלי להתעכב על זה שהיא ערביה. מחר תופיע נסרין בחמת גדר מול ארגון נכי צה"ל. אני רואה את היופי הזה מול העיניים כל הזמן. הוא קיים. אם היינו נשארים בקיבעון, זה לא היה קורה.

      בתחושה שלי, ההגדרות והפילוגים האלה לא נמצאים בציבור. זה רק נראה רע מבחוץ. נראה שאנחנו על סף תהום. הפסימיות שולטת. בצלאל סמוטריץ' ובנצי גופשטיין מול אחמד טיבי וחנין זועבי. בחיים זה הרבה יותר פשוט ונגיש. אין בעיה לערבב. הקהל מוכן לקראת זה ושיר כמו "סלאמאת" של זהבה בן לגמרי יכול להשתחל לרשימת השירים של יום הזיכרון, באופן כזה שגם משפחות שכולות דרוזיות ובדואיות יוכלו להתחבר. אין סיבה גם לא להשמיע את הזמר שריף ששר "אל תעזבני" או "אחי הטוב". כבן העדה הדרוזית, מן הראוי שגם קולו ישמע ביום הזה במיוחד כשיש לו שירים רלוונטיים.

      לא רק המשפחות השכולות הדרוזיות והבדואיות יכולות להתחבר. השפה הערבית היא השפה הרשמית השניה בישראל. אנחנו משתמשים בה כל הזמן. "סלאמאת" זה שיר בעברית. רק הכותרת שלו בערבית. נסתפק בזה בינתיים. לצידו אפשר להשמיע ולרענן קצת עם שירים אחרים שהפכו לקאנונים במוסיקה המזרחית ובכל זאת נשארו מחוץ לפסקול השכול הלאומי. "הולך אדם", "אבא במרומים", "אלוהיי מדוע בעולם", "למה אל", "על גבול הצפון", "עיניך מלאו דמעות", "לילות קסומים", "רוח סתיו", "הפרטיזן", "ואני נשבע לך", "אנא אלי", רק אליך אלוהיי" ו"עולם אכזר" (כן, שוב של שריף). רשימה חלקית של שירים נפלאים שיכולים לגמרי להתאים ליום הזיכרון וגם בעצם להפוך אותו למשהו רחב יותר. כזה שמחבק את כל חלקי החברה הישראלית, באופן כזה שלפני שאנחנו שרים "אנחנו שנינו מאותו הכפר", באמת נתכוון ונרגיש את זה. אפשר רק ללמוד מהקהל, כי אצלו זה כבר מזמן קרה.