ההתנגדות להרצל שהולידה את הדגל: הריב שהסעיר את המדינה הצעירה

ב-12 בנובמבר 1948, פורסמה באופן רשמי צורתו של דגל ישראל. ההכרזה, שהייתה מפרט טכני שתיאר את אורכו של הדגל ורוחבו – 220 ס"מ ו-160 ס"מ – ואת פסי התכלת ברוחב 25 ס"מ המרוחקים 15 ס"מ מצלעות האורך, כשבניהם מגן דוד על רקע לבן, אמנם נראית היום מובנת מאליה. ואולם, חודשים ארוכים עסקו מקבלי ההחלטות בהכרעת צורתו של אותו דגל חשוב, שיסמל עבור יהודים רבים ברחבי העולם את הבית הלאומי.

נוכחותו וחשיבותו של הדגל הייתה חשובה מאין כמותה באותן השנים. חמישה ימים קודם להכרזה, השתתפו נציגי הצירות הישראלית במוסקבה – גולדה מאירסון, מרדכי נמיר ואלוף יוחנן רטנר – בחגיגות 7 בנובמבר, יום המהפכה, והדגל התנופף על בניין "המטרופול" שבו שכנו. הידיעה על כך התפרסמה בעמוד הראשון של עיתון "קול העם", כאשר בעמוד השני דווח על הישגים בקרבות הקשים בגבול הדרום. באותו היום נכבשה גם משטרת עיראק-סווידאן, שממנה פעלו חיילים מצרים והביאו לאבדות קשות בקרב חברי קיבוץ נגבה, ודווח כי "דגל ישראל על עיראק סווידאן".

גם ב"יד מרדכי המשוחררת" הונף הדגל באותו היום, באירוע שככל הנראה קשה להבין את עצמתו לאחר 68 שנה. שלוש שנים אחרי השואה, התנופף דגל ישראל אחרי קרבות קשים מעל לקיבוץ שנושא את שמו של מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה.

אף שהפרסומים מהתקופה שקדמה להכרזה מצביעים על כך שהיה ברור לכל שהדגל יהיה זה שליווה את התנועה הציונית מראשית והונף כבר בקונגרס הציוני הראשון ב-1897, הדבר לא היה מובן מאליו. ההיסטוריון וחוקר האומנות אלכסנדר (אליק) מישורי, שחקר את קורות הדגל, מתאר במאמרו את התקופה של הלבטים וההתחבטויות על מראהו של הדגל בניסיון ליצור הבדל מהותי מהדגל של התנועה הציונית.

"יש לקבוע הבדל מובהק עד כמה שאפשר בין דגל המדינה לבין הדגל הציוני בצורתו המסורתית", קבעה ב-15 ביולי 1948 ועדה מקרב המועצה הזמנית. שר החוץ, משה שרת – אז שרתוק – הסביר כי החשש הוא שדגל זהה לזה של התנועה הציונית יגרום ל"נאמנות כפולה" עבור יהודים בארצותיהם. "יש לקבוע את דגל המדינה בצורה כזאת שלא יהיה שום טשטוש זהות בין שני הדגלים, כדי לא לגרום לסיבוכים במעמדן של קהילות יהודיות בארצות שונות כשיניפו את דגל העם היהודי העולמי, הוא הדגל הציוני, ואפשר שתיפול טעות או יתקבל הרושם, כאילו מניפים הם דגל מדינה שאין הם נתיניה", אמר.

400 הצעות מ-154 אמנים וגרפיקאים הוצגו בפני הוועדה כבר בימים שלאחר מכן, לפי עיתון "הצופה". עוד דיווח העיתון, של תנועת "הפועל המזרחי", כי "הוחלט שהדגל יהיה בעל שני פסים כחולים ופס לבן ביניהם וכל הפסים באותו גודל. אולם במקום מגן דוד יבואו על רקע הפס הלבן שבעה כוכבי זהב בצורת מגני דוד קטנים. בזה, יקוים הרעיון של הרצל, שתיאר לעצמו את הדגל הציוני כרקע לבן ועליו שבעה כוכבי זהב, סמל לשבע שעות העבודה שיעבדו במדינת היהודים".

ואכן, בספרו "מדינת היהודים" מ-1896, תיאר חוזה המדינה את הצעתו לדגל שכזה. "אין לנו דגל. אנו זקוקים לדגל. בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים, מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם", כתב. "אני מתאר לעצמי דגל לבן עם שבעה כוכבי-זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות-הזהב של יום העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה [...] אכן יום שבע השעות דרוש לנו כקריאת היאספות עולמית לאנשינו, שמן הראוי שיבואו מרצונם החופשי. זו צריכה להיות באמת ארץ הבחירה".

החלטת הוועדה להעדיף את דגל שבעת הכוכבים הייתה מפתיעה. אפילו בעיתון "על המשמר", שבאותה התקופה היה צפוי כי דווקא יזדהה עם הרעיון שמאחורי דגלו של הרצל, לא הסתירו את תגובתם: "משהוסר כתר מלכות בריטניה מעל הדוכנים בבתי?המשפט, מחכים השופטים להחלטת הממשלה הזמנית. האומנם ישקיף מעתה על פני הקהל גור אריה?יהודה, או רוחו של דוד המלך, המגולמת במגנו, הוא מגן?דוד, תהיה שרויה באולמים הציבוריים? [...] כסבורים היינו שהדגל הלאומי המסורתי מספק את צרכינו [...] עתה צעדה הממשלה הזמנית צעד נוסף. הדגל הלאומי ההיסטורי יישאר דגל העם בארצו ובתפוצותיו, ועם זה נעשות הכנות להתקנת דגל מיוחד למדינת ישראל -כנהוג בכל מדינות העולם. מההצעה שהציע הרצל בשעתו אומרת הממשלה לאמץ את שבעת הכוכבים - שהם רמז ליום?עבודה של שבע שעות - ולשימם על רקע לבן בין שני פסים כחולים".

ביקורת נוקבת על ההחלטה מצד הציבור ניתן ללמוד ממכתב ששלח באותה עת למערכת "הצופה" הקורא ד"ר י. יפה. "הרצל אינו ממליץ על השפה העברית כשפת המדינה בכתביו הראשונים, הרצל מציע שחברי הפרלמנט היהודי ילבשו פראקים ועוד ועוד. כלום יש חשיבות לדברים אלה? גדולתו של הרצל היא בחזונו הגדול ובאמונתו הלוהטת ולא ב'פכים קטנים' שנפלטו מקולמוסו", כתב תחת הכותרת "האם אנו זקוקים להמצאת סמל חדש?".

"שבעה מגני דוד – ערכם פחות ממגן דוד אחד", טען משה שפירא מהפועל המזרחי. "מגן דוד היה הסמל שלנו במשך אלפי שנים והפך למסורת. כאשר היטלר רצה לפגוע בנו – השתמש במגן דוד לשם כך". לבסוף, לפי דיווח מעיתון "הצופה" ב-18 ביולי 1948, התקבלה הצעתו של ד"ר זרח ורהפטיג מהפועל המזרחי להקים ועדה מיוחדת לעיון נוסף, בתמיכתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון.

הוועדה לענייני הסמל והדגל התכנסה עוד כמה פעמים ואף נעזרה במומחים ובהם הצייר ראובן רובין, הארכיאולוג אלעזר ליפא סוקניק והאדריכלים אבא אלחנני וליאופולד קרקואור. ב-28 באוקטובר קיימת מועצת המדינה הזמנית דיון בנושא הדגל, ובסיומו, נערכה הצבעה על ידי היו"ר יוסף שפרינצק. הרוב הכריע – וסמל הציונות מזה 50 שנה, יהיה דגלה של המדינה החדשה.

למעשה, הצעתו של הרצל נדחתה כבר שנה לאחר מכן בקונגרס הציוני הראשון, אותו אחד שבו הונף לראשונה הדגל שבו תבחר בסופו של דבר מדינת ישראל. את ההעדפה לדגל של שני פסי התכלת וביניהם מגן דוד, נהוג לייחס לעסקן הציוני דוד וולפסון, בעיקר בשל הזכרונות שכתב לימים. "בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת... באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר?", כתב. "והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו - טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי".

בחודשים שלאחר מכן, ניתן ללמוד מדיווחים שונים כי נוכחותו של הדגל באתרים שונים ובמדינות זרות היוו אירועים רבי-חשיבות. ב-8 במאי 1949 דווח כי הונף לראשונה דגל ישראל על אדמת גרמניה בטקס אזכרה שנערך בהמבורג לזכר קורבנות מחנות הריכוז. כמו כן, ניתן למצוא תמונה גדולה בעמוד הראשון של עיתון "מעריב" ב-22 במאי 1949 ובה שניים מתושבי ואדי ערה, עוטים כפיות. מעליה, נכתב: "ערביי אום אל-פחם מניפים דגל ישראל לכבוד צבאנו", עם סיום "מבצע טיהור ואדי ערה", לשון הכיתוב.

כל הנפת דגל ראשונית כזו סוקרה בהתרגשות, משגרירויות ישראל בלונדון, בוקרשט, אתונה וורשה ועד הנפת הדגל במשולש, באילת או על האניה "תל אביב" שעגנה בניו יורק ובמרכז רוקפלר בעיר. מרגשת במיוחד, הייתה הנפת הדגל באנקרה שבטורקיה, כפי שדיווח העיתון "חירות" בכתבה שמקבלת משמעות מעניינת ושונה מעט, עשרות שנים לאחר מכן. "דגל ישראל הונף זו הפעם הראשונה במדינה מוסלמית, כשאתמול הועלה מעל בנין הקונסוליה הישראלית באנקרה בירת טורקיה. טורקיה היא המדינה המוסלמית הראשונה והיחידה שהכירה בישראל".