ישנה נקודה שאליה מתנקזים חייו של האדם. עבר ועתיד נשזרים להם יחד - להווה שלא נגמר.
אצלי זה קרה בשבת בבוקר. זה היה יום יחסית יפה. חזרתי מסיור עליו פיקדתי ברכס רמים, ומישהו מהפלוגה זורק לי בדרך אגב שקרה משהו מטורף באיתמר. עליתי לעוד סיור כמה שעות לאחר מכן, השבת יצאה והדלקתי את הפלאפון. גיסי מתקשר אליי ושואל אם אני לבד. אז הגיעה הבשורה - קרה משהו לאודי ורותי. במהלך הנסיעה לירושלים אני מתחיל להבין את הממדים. הודעה שחורה, נסיעה שחורה, חור גדול שמאיים עד היום, לבלוע אותי לתוכו כל פעם שאני מעז טיפה ומתקרב.
לפני חמש שנים אחותי רות, בעלה אהוד ושלושת ילדיהם יואב אלעד והדס - בני משפחת פוגל, נרצחו בביתם שבאיתמר. זהו ההווה המתמשך שלי.
כאן נכנסים ההרהורים.
סיטואציה 1: אני שוכב במיטה ומנסה לדמיין את הפנים שלכם.
מתחיל בך רותי. לרוב את מחייכת, מתעכב מעט עד שדוהה לו צבע הדמיון. ממשיך לאודי - גם על פניו חיוך אם כי מעט ביישן, כמו נבוך לעלות בזיכרוני. מרגיש את האבן בבטן ואת המחנק בגרון ומתחיל לרוץ במחשבה כדי להספיק את כולם. יואב- בוכה מהפעם שרבנו, אלעד משתולל ומשתיק את כולם על השולחן של אבא ואמא, ומסיים עם הדס על הידיים ביומולדת שעשינו לאמא בבית קפה בקטמון.
סיטואציה 2: דו שיח.
יש ואני מתפלל לא-לוהים. ויש ואני מבקש ממכם שתגידו לו גם. לפעמים אני נוסע לקבר, קצת מדבר על מה שקורה ומבקש עזרה. חלמתי עלייך פעם אחת וזו הפעם הראשונה שהיה לנו דו שיח אמיתי מאז הפיגוע.
סיטואציה 3: הווה מתמשך.
החיים נראים כרגילים, אך דם השכול כבר זורם במחזור הדם. עצב מתערבב תמיד ברגעי השמחה. שאיפות ואמביציות הן מצרך מבוקש. החיים פרופורציונאלים למדי.
סיטואציה 4: מדרג השכול ורגשות האשם.
תמיד כשקשה, עולים במחשבה האנשים שסובלים יותר. האם מותר בכלל לכאוב? האם זה לא משהו נוסף שהמתים לקחו איתם?
ורגשות האשם. איך זה שבכל מקום שלא תהיה, מה שלא תעשה - יצופו הרגשות ויקוננו. הן ילחשו לך להיות עצוב כי יותר מידי שמח פה עכשיו. בשעה שתתעצב יתר על המידה, הן יאמרו לך שמתת גם אתה. חייך בטלטלה אחת גדולה - בטוב וברע.
סיטואציה 5: זיכרון כללי.
רק במדינת ישראל אלפי משפחות שכולות יצטרכו להוסיף יום זיכרון לאומי בנוסף ליום הזיכרון הפרטי הקיים. העם זוכר איתך, ואתה בתמורה צריך לתת להם מעט מזיכרונך. לפעמים זה נראה חשוב. ולפעמים זה יותר מידי כואב.
רק במדינת ישראל חגיגות המדינה ייפתחו בדמדומי הבכי על הנופלים. כמו מדובר במתג שברצונך אתה מפיל וברצונך אתה מרים. פעם זה היה נראה שהבנתי את החיבור. היום מרגיש שזה קצת יותר מדי קשה.
הרבה הרהורים, אך לרוב שתיקה. כי כזה הוא ההווה שלא נגמר- שותק. אך יש ותפגוש מישהו שעינו דומות לעיניך שלך, ותוכל לשוח איתו בדממה. בשתיקה.