שכול מעבר לגדר: המתנחלים והפלסטינים שאיבדו את יקיריהם באותו הפיגוע

שלושה בני אדם נרצחו בפיגוע הירי בנובמבר בגוש עציון, שהיווה ראיה מוצקה יותר מכל לכך שהשכול חוצה מגזרים: יעקב דון, בן 49 מאלון שבות; עזרא שוורץ, בן 18 מארצות הברית; ושאדי ערפה, בן 27 מחברון. המחבל, בן 24, מוחמד עבד אל-באסאט אל-חרוב, הגיע עם רובה עוזי לפקק תנועה לכיוון צומת גוש עציון ורוקן שלוש מחסניות באקראיות לעבר המכוניות.

שישה חודשים לאחר מכן, מתמודדת כל אחת מהמשפחות שנותרו עם המחיר שגבה ממנה גל הטרור בדרכה שלה: הבן של יעקב התגייס לפני שבועיים לצה"ל מבלי שאביו ליווה אותו ללשכת הגיוס, אמו של עזרא יצרה מבוסטון קשר מיוחד עם אשתו של יעקב, ומשפחתו של שאדי מתמודדת עם גידול בנו, שנולד לפני שבועות אחדים.

"באותו ערב, יצא יעקב מהבית כמו בכל יום רגיל. חמש דקות אחרי זה הוא נורה על ידי מחבל, ממש בכניסה ליישוב", שחזרה שרה, אלמנתו של יעקב, את אותו ערב שגרתי שבו איבדה את בעלה. "הוא היה בדרכו לישיבת מעלה אדומים, שם לומדים שניים מהבנים שלנו. זו הייתה היציאה הכי בנאלית, כמו לצאת למכולת, וממש לא היה חשש לכלום".

גם קולות האמבולנסים שנסעו לביתה של שרה, לא גרמו לה לחשוד שמשהו קרה. "בכל פעם שיש פיגוע בצומת, רעש האמבולנסים מגיע עד לפה. הנחתי שקרה משהו, אבל לרגע לא חשבתי שמדובר ביעקב, כי היו רק פיגועי דקירה", סיפרה. "פה, המחבל פשוט ירה לאחר שהוא שם לו למטרה להרוג כמה שיותר יהודים, הוא ראה את הפקק והחליט שזו ההזדמנות".

כשקיבלה את ההודעה שבעלה נפגע, ארזה תיק כדי להישאר עמו במשך כמה ימים בבית החולים, אך הבינה שהאזור פקוק והיא לא תוכל להגיע כך בזמן. "משהו היה נראה לנו לא נכון. הרי יכלו לפנות את הפקקים בשבילי", סיפרה. "כנראה עוד ניסו, אבל למעשה הוא מת מיד, כפי שהבנתי מהטרמפיסטית שנסעה איתו. מאוחר יותר, כשעמדתי לצאת שוב לכיוון בית החולים, הודיעו לי שהוא איננו.

"באותו הרגע אתה קולט ולא קולט. אחד מהילדים צעק: 'אני צריך את אבא שלי'. זה כל כך הזוי, יעקב היה אדם שחי ברמות אחרות. שבוע קודם, היה פיגוע ליד עתניאל, שבו משפחת ליטמן איבדה את אב המשפחה ואת אחד הבנים. ישבנו פה לשולחן שבת ואמרתי ליעקב: 'איך הם יושבים מיד אחרי הפיגוע לשולחן שבת?'. בשישי שאחרי זה, זו הייתי אני. וזה היה נראה הכי רחוק ממני ולא צפוי, אבל ממשיכים לאט לאט".

אף שהקהילה באלון שבות והמשפחות שלה ושל יעקב עוטפים אותה, היא סיפרה כי ההתמודדות היא בלתי פוסקת מאחר שבעלה חסר יותר מכל באירועים היומיומיים. "אתה יודע בשכל, אבל עדיין אתה מחכה, אולי עוד מעט הוא פתאום יבוא ויגיד עם החיוך: 'שלום, אני פה'", סיפרה בכאב.

"הייתה לי, למשל, חוויה מדהימה בעבודה ואני מתה לספר לו, אבל הוא לא פה. לפני שבועיים הבן הגדול שלנו התגייס ועשינו לו פה מסיבה, והדבר הברור היה שהוא מלווה אותו לבקו"ם, אבל יעקב לא שם וזה היה ערב מאוד קשה בבית. גם בחגים החסר בכל רגע ורגע הולך ונקלט, ואתה מתחיל להבין שאלו החיים".

למרות האובדן, המחשבה לעזוב את האזור אפילו לא חולפת בראשה. "זה יישמע הזוי, אבל אנחנו כל כך לא מפחדים. לא פחדנו קודם, ושואלים אותי בכל יום אם אני נוסעת במקום שבו יעקב הלך, אם אני לא פוחדת, אבל זה לא שייך. זה כמו שישאלו אותי אם אני פוחדת לצאת לחצר שלי. זה הבית שלנו", סיפרה.

"היה רוצח נתעב שחיפש לרצוח כמה שיותר יהודים ולצערי הצליח להרוס, אבל אנחנו לא מפחדים", הוסיפה. ואולם, היא מספרת שלאחרונה התושבים חושדים יותר. "רציתי לקחת את הבת שלי ל'רמי לוי' כדי להראות לה שאין מה לפחד, אבל כשהגענו – היה שם פיגוע".

לאחר הפיגוע הקטלני, נוצר קשר מיוחד בין שרה לאמו של עזרא. "גם אני ויעקב גדלנו בשלב אחר בחיים בבוסטון ויעקב למד בתיכון שבו למד עזרא", סיפרה שרה על העולמות של שתי הנשים שהתחברו לאחר הטרגדיה. "נפגשנו עם ההורים שהגיעו לארץ, היה מאוד מרגש. הראיתי לה תמונה של יעקב מהתיכון של עזרא, והיא הוציאה לי תמונה של בנה בדיוק באותה העמדה. מאז אנחנו בקשר, ולפעמים, כשאנחנו לא נרדמות בלילות, אנחנו מסתמסות".

ואולם, עם משפחתו של פאדי היא מספרת שלא נוצר קשר לאחר הפיגוע. היא מעריכה כי החינוך הפלסטיני הוא הגורם לטרור. "כששאלתי את התובע הצבאי שמטפל בתיק נגד המחבל איך הוא התייחס לכך שהוא רצח פלסטיני, הוא אמר שהוא לא הביע חרטה – אלא הצטער שזה לא היה עוד יהודי", סיפרה. "הם מחונכים מגיל אפס למלחמה ולשנאה וזה מוליד גם רוצחים. לא כולם, אבל יש".

כשלושים קילומטר מסלון בית משפחת דון, יושבים שלושה מאחיו של שאדי, שבועות אחדים לאחר שנולד אדם – הבן הקטן שלו, שקרוי כפי שרצה שייקרא. "הוא היה האדם הכי טוב שיש. למד הנדסה באוניברסיטה, אחר כך בחברת תקשורת סלולרי ואז עבד בבית לחם, ומדי יום חזר בערב לחברון", סיפר אחיו, בהא. "הוא התחתן שבעה חודשים לפני שבוע מת והיום יש לו תינוק ראשון, ואנחנו לא יודעים מה עושים עם זה. החיים בלי שאדי הם לא חיים. הוא האח הקטן שלנו. הבן שלו לא יראה אותו, לא יראה את אבא שלו", הוא אמר בכאב ותמה: "בשביל מה ירו בו? בשביל מה? אין לו אבא עכשיו".

השלושה סיפרו כי הבינו שמשהו לא כשורה כששאדי לא ענה לאמם. "אחרי שניסינו להתקשר אליו, שמענו ברדיו מה קרה בגוש עציון. לא ידענו מה קרה, איך קרה, רק ידענו ששאדי מת", אמר בהא. אחרי שעתיים התקשרו מהסהר האדום. סיפרו שהוא מת מבלי לפרט בדיוק מה היה".

בניגוד לתיאור הפיגוע בתקשורת הישראלית, משפחתו של פאדי בטוחה כי פאדי לא נורה בידי המחבל, אלא בידי כוחות הביטחון הישראליים שטעו בזיהוי המפגע. "שאדי היה 250 מטר ויותר מאחורי הזירה שבה ירה המחבל. צה"ל אומר שהפלסטיני ירה בו, אבל אין שום הוכחות לזה. יש לנו סרטונים משם שרואים בהם שהפלסטיני היה מלפנים ואחי היה באוטו שלו, מאחור, לא בזירה", אמר בהא.

"שאדי מת מירי מטווח אפס", הוסיף. "איך הפלסטיני ירה בו מטווח אפס כשהוא במכונית? המשטרה הפלסטינית אמרה לנו שהכדורים שפגעו בו היו לא של עוזי, אלא של M16 ופגעו בו בצד השמאלי, אבל הפלסטיני ירה לצד הימני של הרכבים. צה"ל יכול להגיד מה שהוא רוצה אבל זה לא הגיוני, אין שום הוכחה שמה שהם אומרים זה נכון". לאור הממצאים שאספו, פנו בני המשפחה לבית המשפט בנושא והם מקווים שהנושא ייבחן.

"מוות של אנשים זה לא דבר טוב", אמר בהא, וד"ר דיאה ערפה, אח נוסף, סיפר על התגובות הכואבות בתקשורת הישראלית ביחס למוות של אחיו הקטן. "כשאתה כותב את השם של שאדי באינטרנט, אתה מוצא אלפי תגובות שאומרות 'למה אכפת לנו ממנו? למה אנחנו צריכים לדאוג לו, לשמוע עליו? למה הוא מת לבד? כל המשפחה הייתה צריכה למות'. זה היה שוק עבורנו. אנחנו חיים חיים נורמליים ולא עשינו להם דבר רע. למה אנשים שמחשיבים את עצמם אנושיים חשים כאלה רגשות כלפינו?", תמה דיאה.

"דבר נוסף שהפריע לנו זה היה שבכל החדשות הזכירו את שמות הקורבנות וסיפרו עליהם, ולגבי שאדי אמרו וכתבו רק 'פלסטיני בן 40 שנה תושב חברון'. שום דבר. שאדי הוא רק שורה עבורם, וגם לא מדייקים בפרטים מכיוון שהוא היה בן 27. לא חשוב להם לבדוק את העובדות".

בין היתר, המשפחה מאוכזבת מהיחס של הצבא כלפיהם. לדברי האחים, הם לא עודכנו בדבר ממהלך החקירה מאז הפיגוע. "האחריות על מה שקרה היא של הצבא הישראלי, והם אחראים לערב אותנו בחקירה. זה קרה בנובמבר ועכשיו אנחנו במאי ועדיין לא יודעים דבר", אמר.

לגבי העתיד, דיאה מקווה לימים טובים ורגועים יותר. "בעבר שהחיילים הישראלים היו מגיעים לחברון והתושבים היו נותנים להם כבוד. זו לא בעיה של אנשים, אלא של פוליטיקה", אמר. "יש דרך נכונה לעשות את זה. כל אחד רוצה חיים טובים ונורמליים, וזה שזה לא קורה, זה בגלל הפוליטיקאים, שיתייחסו אלינו כמו אל בני אדם. אין הבדל בינינו לבין המתנחלים. זה הכול פוליטיקה".