"פתאום הכול לבד": התאומים שברגע אחד חדלו להיות שניים

סמל ראשון נועם רוזנטל, בן 20 ממיתר, לוחם שריון ב"עוצבת ברק", נהרג מפגיעת פצצת מרגמה בשטח המועצה האזורית אשכול ב-31 ביולי 2014, במהלך מבצע "צוק איתן". נועם הותיר אחריו שני הורים, אח גדול - ואח תאום, גל.

"אני לא מצליח להתמודד עם האובדן", העיד גל, "פשוט ממשיכים, כי אין ברירה". הוא חושב על אחיו התאום כל הזמן. "הוא כל הזמן אצלי במחשבות ואני רואה אותו, כל הזמן. בכל דבר שקורה לי בחיים אני מיד תוהה מה נועם היה עושה, אומר, כיצד היה מתנהג". חסרונו אופף אותו. "הכאב הזה, הוא לא מרפה. נועם כל הזמן איתי".

יום ההולדת הוא אחת מנקודות השבירה שלו. "עד אותו רגע נורא נהגנו לחגוג יחד, עברנו הכול ביחד, גדלנו יחד". עכשיו, זה שנתיים שגל גדל ומתבגר לבד. "התחושה היא שמשהו חסר, משהו לא נורמלי, לא כפי שהיה אמור להיות", ציין.

"החברים המשותפים שהיו לי ולנועם, פתאום נהפכו להיות רק שלי, ובכל הזדמנות הוא עולה בשיחות שלנו". כיום, כל החברים של גל ונועם השתחררו מהצבא ומתכננים את הטיול הגדול שלהם. "נועם כבר לא יוכל להשתחרר מהצבא כמו כל חבריו, וגם לא לטוס לטיול הארוך שאחרי הצבא, זה ממש כואב". גל ויתר על הטיול. "לא יכול בכלל לחשוב על כך שאיעדר מהבית לכל כך הרבה זמן", הסביר וחתם: "כל החלומות שהיו לי ולנועם השתנו".

סמל ראשון אור כהן, בן 19 מירושלים, נהרג בלבנון במהלך פעילות מבצעית שבה צוותו עלה על מטען-צד ונקלע למארב ביוני 1998. אור נפגע מכדור אחד בצווארו ומת במקום. הוא הותיר אחריו שני הורים, שני אחים - ואחות תאומה, קרן.

"הכול עברנו ביחד", סיפרה קרן והעידה כי כמעט שלא נפרדו מעולם זה מזו, "ריכזנו ביחד שבט צופים בשבט 'היובל'". הפרידה הראשונה שחוו הייתה כשלמדו בתיכונים שונים. "ביום הולדתנו, אור הגיע בהפתעה עם בלונים ופרחים לבית הספר התיכון שבו למדתי – לא אשכח זאת לעולם".

אחרי התיכון המשיך אור לשנת שירות בגרעין נח"ל בקיבוץ ניר עם שבעוטף עזה. "נסעתי לבקר אותו רבות וחיכינו כל סוף שבוע למפגשים שלנו", שחזרה קרן. "כל זמן שיכולנו - היינו יחד". לדבריה, אמה מעולם לא דאגה לה "כי תמיד אור היה שם".

"פתאום הכול לבד", תיארה קרן את החיים אחרי מותו. "זה זכור כקושי הגדול ביותר. 'הלבד אל מול הביחד'. ימי ההולדת ונקודות ציון משמעותיות בחיים - עצובות ומשמחות - ממחישות היטב את 'הלבד'. המון מחשבות של מה היה קורה עם אור ללא המוות הפתאומי" שיתפה. "מה היה קורה עם חלומותיו שלא הספיק להגשים".

סמל ראשון גיורא אס ז"ל, בן 19 מגני תקווה, נהרג בתאונת דרכים בעת מילוי תפקידו בצומת הכניסה לבסיסו ברמת הגולן בדצמבר 1998. התאונה הקטלנית אירעה בתום שבוע של הכנת צוות הפלוגה לאימון הצמ"פ (צוות מחלקת פלוגה) ברמה. גיורא הותיר אחריו הורים, שתי אחיות - ואח תאום, אורי.

"היינו די שונים", חרץ אורי. "היינו באותו גן אבל בעצם מכיתה א' לא התחנכו יחדיו. לגיורא היו את החברים שלו ולי את שלי". אף שבתיכון היו להם חברים משותפים, הם עדיין לא היו קרובים. "רק כשגיורא התגייס, וכל אחד יצא לדרך אחרת, נהיינו חברים טובים באמת. התקרבנו והתחברנו", סיפר. "מהמקום הזה של השוני בינינו נוצר חיבור מאוד עמוק ושורשי".

בשל העובדה כי רק תקופה קצרה לפני מותו מצאו שני האחים את הדרך להתחבר זה לזה, חש אורי תחושת פספוס. "המשמעות של לאבד אח תאום לא ידועה לי", סיפר בצער. "הקשר בינינו רק התחיל ללבלב ולצמוח. לכל אחד מאיתנו היו את חבריו שלו, ואת מקומו שלו. תחושת ההחמצה היא עצומה. הוא לא מכיר אותי, ואני - אני אפילו לא יודע מה פספסתי ולא אזכה להכיר אצלו".

בשנים האחרונות מנסה אורי לתת יותר ביטוי לכאבו אחרי שנים של הדחקה. "לא הייתי מסוגל להתמודד איתו אז, בזמן אמת. פשוט המשכתי הלאה עם החיים, בעבודה כעיתונאי, בדוקטורט ובהקמת המשפחה. לא היה לי זמן להישבר ולחוות את האובדן", הוא העיד. "גיורא היה בן אדם מאוד יצירתי וכתב שירים. את אחד השירים, שנקרא "רוצה להיות", הלחין היוצר דן תורן. "זהו השיר היחידי שלא מדבר על כאב ופרידה. הוא מספר על אהבה, מין, תשוקה. שיר חיי".

רב טוראי סתיו פרטוש, בת 19 ממעלה אדומים, נהרגה בתאונת דרכים בבנימין בנובמבר 2015 בדרכה לבסיס הצבאי שבו שירתה. האוטובוס שבו נסעה סטה מהדרך והתהפך. היא הותירה אחריה הורים, אח קטן - ואח תאום, ליאל.

"רק למי שיש אחות תאומה או אח תאום יצליח להבין באמת איך תאומים מחוברים", סיפר ליאל שמתקשה לעכל את מות אחותו. "המשמעות זה להרגיש זה את זו", ניסה ליאל להסביר על הקשר המיוחד עם אחותו. "זה לדאוג זה לזו מעבר למה שאחים רגילים דואגים זה לזה ותמיד לשמור זה על זו".

"'הלבד' הזה פתאום, אחרי כל השנים שאנחנו יחד, מרגיש נורא", שיתף את רגשותיו מאז מותה. "מצד אחד יש רגעים שבהם אני מרגיש בדיוק כמו שהרגשתי עם סתיו כשהיא הייתה בחיים. אני יודע מה היא הייתה רוצה שנעשה ומה לא כמשפחה", העיד. "מצד שני, לפעמים אני מרגיש שהיא הולכת ממני כל הזמן. החוסר הפיזי שלה, בבית ובחיים שלי הוא משמעותי מאוד. על זה אין ויכוח". מאז שסתיו נהרגה, ליאל לא מפסיק לחשוב על החלומות שהיו להם ושלא יוכלו להגשים עוד ביחד. "החלומות של לכבוש את החיים ביחד, להצליח ולהתפתח, ביחד וגם כל אחד בדרכו שלו, לבד".

לעתים, חש ליאל שהוא חי בחלום. "אני מרגיש שזה לא באמת קרה, לפעמים אני משקר לעצמי. שהיא צריכה לחזור בכל רגע הביתה עם כל הרעש הטוב שהיא הייתה עושה. כל דבר מזכיר אותה, מהדהד לי בראש בכל שנייה שאני חי ונושם".

סמל ראשון אלמוג שילוני, בן 20 ממודיעין, נדקר למוות על ידי מחבל פלסטיני בסמוך לתחנת רכבת ההגנה שבתל אביב בנובמבר 2014. שילוני הותיר אחריו הורים, שני אחים קטנים - ואח תאום, סהר.

גבורתו של אלמוג הצילה את חייהם של אזרחים וחיילים רבים בתחנה העמוסה. "העובדה שנלחם והגן במסירות על נשקו הובילה כנראה להריגתו אך גם הצילה אחרים", מאמין סהר. "זה בעצם מה שמתאר אותו. בדיוק זה". בעקבות גבורתו קיבלה משפחת החלל תעודת הערכה ממפקד חיל האוויר. "זה מסמל כל כך את מי שאלמוג היה".

בין שני האחים היה קשר עמוק וחיבור שלטענת סהר, לא ניתן להסביר כלל במילים. "ישנו יחד מיטה לצד מיטה, 20 שנה באותו החדר", סיפר סהר. "אלמוג מסמל עבורי משפחה, חבר שאין כמוהו. אין דבר שלא היינו עושים יחד. צוחקים, עושים שטויות, כואבים ושמחים, הכול יחד. פתאום אני לבד", העיד על השינוי החד בעקבות מות אלמוג. "אני ישן לבד, מתעורר בלילה ורוצה לשתף אותו ואין שם כלום מלבד הציוד שנשאר דומם בחדרנו. אני כל הזמן לבד, לעומת 'הביחד'".

שבתות, חגים ויום ההולדת קשים לסהר במיוחד. "אבל אלמוג תמיד איתנו", הוא התרצה. "אלו הם הימים שהיו הכי חשובים לנו, הימים שממחישים את החוזק של המשפחה, של אחים. דאגנו כל הזמן להיות יחד וכמה שיותר, אין חשוב מזה!". בשנה שעברה, ציין סהר את יום הולדתם לבד לראשונה. "אני גדלתי בשנה ואלמוג נשאר בן 20, זה לא נתפס", תיאר סהר את תחושתו. "החלומות של אלמוג של להקים משפחה ובית עם זוגתו לא יוגשמו, כל מה שאלמוג רצה זה בסך הכול לחיות חיים שקטים, לא יותר מדי. בית, ילדים שמחה ואהבה".

אורי אזולאי, בן 26 מקריית שמונה, נהרג בעת שיצא עם פלוגתו למארב בדרום לבנון באוקטובר 1996. במהלך המארב דרך אחד החיילים על תיל ממעיד, שגרם להפעלת שרשרת מטעני נפץ. אורי והקשר, סמ"ר תום קרין, שהובילו את הכוח, מתו במקום. אורי הותיר אחריו שני הורים, תשעה אחים ואחיות - ואחות תאומה אורלי.

אורי שגדל, התחנך והתבגר בקריית שמונה, "היה נער פעלתן ביותר", העידה אחותו אורלי. "כשהגיעה עת הגיוס לצה"ל, הוא התגייס לסיירת מטכ"ל, נשלח לקורס קצינים, פיקד על יחידת המסתערבים ולבסוף שימש כמפקד פלוגת צנחנים", סיפרה בגאווה.

אורלי, שבנה הגדול נקרא על שם אחיה, לא חוגגת יותר ימי הולדת. "לאחר המקרה הנורא שפקד את ביתנו, אני לא מסוגלת לחגוג אותם לבד". אורי מלווה את אורלי בלבה כל הזמן. "בכל אירוע, עצוב ומשמח, הוא לא עוזב אותי אפילו לרגע", סיפרה. "לאורי היו חלומות רבים. הוא רצה להתחתן ולהקים משפחה". בניסיון להסביר את אובדנו של אורי, משתמשת אורלי במילה אחת, "קטנה ומשמעותית במיוחד", לדבריה. "לבד".