פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הבן שלי נכנס עם גרוטאה לשג'אעיה ולא חזר, אני רוצה לדעת מה קרה לו"

      נינט מונדשיין, אמו של שון שנהרג באסון הנגמ"ש בצוק איתן, סיפרה על ההתמודדות עם השכול: "אני עוברת ליד הקבר כל יום, לפעמים אני קוראת לו 'די, תחזור כבר'". על הדלפות הדוח: "עיתוי לא רגיש". ריאיון לאולפן וואלה! NEWS

      "הבן שלי נכנס עם גרוטאה לשג'אעיה ולא חזר, אני רוצה לדעת מה קרה לו"
      עריכה: ניר חן

      "אני רוצה לראות את דוח החקירה של 'צוק איתן', אבל העיתוי של ההדלפה לא רגיש" – כך אמרה אתמול (שני) נינט מונדשיין, אמו של שון, שנהרג באסון הנגמ"ש בשג'אעיה במהלך מבצע צוק איתן, בריאיון באולפן וואלה! NEWS. דבריה, "תוך כדי הלחימה הייתי בטוחה שתקום ועדת חקירה, אבל זה לא קרה. אני קיבלתי דוח פנימי של גולני שחקר את התקרית הספציפית".

      מונדשיין מודה כי היא הייתה מעוניינת לקרוא את הפרק בדוח על אסון הנגמ"ש, אך טוענת שמועד ההדלפה, בסמוך ליום הזיכרון, פוגע במשפחות השכולות. "זה מרגיש כאילו מכים אותנו פעמיים", אמרה. "אנחנו, ההורים השכולים מצוק איתן, עוד לא הפנמנו שלא נראה את הילדים יותר, ובגלל כל מיני אינטריגות מדליפים את הדוח הזה. זה כואב.

      "הדוח זה לא מה שיחזיר לי את הבן, את הילדים אי אפשר להשיב, אבל הייתי רוצה לדעת מה קרה שם כי יש לי הרבה שאלות", הוסיפה. "הלוואי ובדוח המבקר יכתבו על הנגמ"ש. אני סומכת על המבקר ואני רוצה לשמוע מה קרה שם, אפילו שזה לא באמת משנה כי זה לא יחזיר את הבן שלי".

      האם נינט ובנה שון מונדשיין (באדיבות המשפחה)
      "הוא היה מורעל ורצה להתקדם בסולם הדרגות". נינט ושון מונדשיין (צילום: באדיבות המשפחה)

      שון התגייס לגולני ביולי 2013 ונהרג שנה לאחר מכן. "הוא היה מורעל ורצה להתקדם בסולם הדרגות. הוא רצה להיות לוחם", סיפרה מונדשיין.

      ב-20 ביולי נכנסו חיילי חטיבת גולני בשיירה של כלי רכב משוריינים לשכונת שג'אעיה, שממנה נורו פצמ"רים רבים לכיוון שטחי כינוס של צה"ל. הנגמ"ש הקדמי נתקע באחד הרחובות בשכונה עקב תקלה טכנית. הוא הותקף על ידי טיל נ"ט ושישה מהחיילים שהיו בנגמ"ש, ובהם שון, נהרגו. חייל נוסף, אורון שאול, הוכרז נעדר. חברי הצוות הנוספים שהיו בנגמ"ש הם שחר תעשה, דניאל פומרנץ, בן וענונו, אורן נוח ומקס שטיינברג. שני חיילים, ניסן ואוהד, ניצלו.

      הלווייתו של סמל שון מונדשיין בבית קברות נחלת יצחק בתל אביב. יולי 2014 (דרור עינב)
      "לפעמים אני רוצה לגעת בו ואני יודעת שאין צ'אנס". הלוויתו של שון, 2014 (צילום: דרור עינב)

      "אני עוברת כל יום בחלקת הקבר של שון בבית הקברות בנחלת יצחק", אמרה האם. "זה המקום שבו אני מרגישה הכי טוב. אני הכי קרובה לשון, אני מספרת לו דברים. לפעמים אני סתם מטיילת בחלקת הקבר. לפעמים אני רוצה לגעת בו ואני יודעת שאין צ'אנס. אני יותר נגישה אליו. הרי שם נמצא מה שנשאר משון. אני מחדדת לעצמי בראש שהוא לא יחזור, אבל זה לא עוזר הרבה, המקום מושך אותי. אומרים לי המון לא ללכת לשם, אבל זה לא מעניין אותי".

      גם בעלה של מונדשיין, היא מספרת, מתקשה לשוב למסלול חייו אחרי האסון. "מנחם, בעלי, הוא שבר כלי. שון היה הלב שלו. מנחם תמיד אהב את החיים וצחק ועכשיו הוא בכלל לא מחייך", אמרה.

      מונדשיין משחזרת את שיחת הטלפון האחרונה שקיבלה משון, ארבעה ימים לפני שנהרג. לדבריה, הוא שידר במהלך השיחה ידיעה בנוגע לגורלו. "שון נהרג כמעט שנה אחרי הגיוס שלו, שנה פחות יום. הוא דיבר איתנו בטלפון ב-16 ביולי כשהוא כולו שמח וצוהל והוא אמר לי בצורת הדיבור הילדותית והמתוקה שלו: 'אימא, אני לא יכול לדבר אתכם יותר, אנחנו מוסרים את הטלפונים ותביני לבד'. דיברנו איתו ארוכות.

      "ביום שבת בצהריים הוא שלח לנו הודעת ווטסאפ, אחרי שלא שמענו ממנו מיום רביעי בערב. בהודעה הוא כתב: 'צעירים לנצח. קפצתי על הטלפון לפני שייעלם, התקשרתי והוא ענה לי. הוא ענה לי בקול יבש ובתמציתיות, הוא כאילו קלט. הוא ביקש שאעביר לו את אחיו שחף. גם שחף שירת בגולני. שחף נכנס לחדר וסגר את הדלת, כנראה לבקשתו של שון. אחרי השיחה שחף אמר שהחליפו להם את הנמ"ר בנגמ"ש, שכדור קלצ'ניקוב חודר אותו. שחף לא ידע מה זה נגמ"ש, הוא שירת בגדוד 51 של גולני ועבד רק עם נמ"רים או האמרים. שון רק אמר לו שאם יכניסו אותו לשג'אעיה בהאמר, זה לא מומלץ. הוא הבין".

      "שון קלט מה שהמפקדים שלו לא קלטו"

      מונדשיין מתארת כרוניקה של תקלות שיכלו להדליק נורה אדומה בקרב האחראים, ובכך, אולי, למנוע את האסון. "נתנו להם את הנגמ"ש ביום שישי בצהריים והנגמ"ש עשה תאונה בדרך", סיפרה. "ביום שבת הייתה לו עוד תקלה. במוצאי שבת הייתה לו עוד תקלה. שלוש תקלות. תקלה רביעית הייתה כשהנגמ"ש הוציא גיצים בכניסה לשג'אעיה, ותקלה חמישית הייתה כשהוא הלך לעולמו. שון ידע שהוא נכנס לעזה עם כלי לא אמין וחדיר. הנגמ"ש נתקע בלב שג'אעיה והיה מטרה נייחת.

      "הרגשנו שמשהו לא טוב יקרה. בעלי היה באותה שבת בים. הוא חזר הביתה ושכב במיטה, חלם על אש וראה את שון. הוא התעורר בבעתה והתקשר לגיסי ואמר לו: 'קח אותי לשטחי כינוס. אני חייב לראות את שון'. פתאום קיבלנו את הודעת הווטסאפ האחרונה ממנו. שון קלט מה שהמפקדים שלו לא קלטו".

      נגמ"שים של צה"ל בגבול רצועת עזה, מבצע צוק איתן, יולי 2014 (AP)
      "הכניסו אותם לשג'אעיה, מעוז המחבלים, עם נגמ"ש רעוע". נגמ"שים בגבול עזה בצוק איתן (צילום: אי-פי)

      מונדשיין מביעה תקווה שהמקרה של שון ילמד לקח את הפיקוד בצה"ל. "אני מקווה שלא ייכנסו יותר לעזה עם נגמ"שים, ואם כן – אז רק עם נגמ"שים מתוקנים", אמרה.

      "ביקשתי מהמג"ד של שון שייתן לי דוח כתוב כהוכחה שהנגמ"ש של שון היה תקין. הוא אמר שאין לו דוחות כתובים. הכניסו אותם לשג'אעיה, מעוז המחבלים, עם נגמ"ש רעוע כמו גרוטאה. גם אורון שאול לא חזר מהקרב הזה. אני בקשר עם זהבה והרצל שאול, והלב איתם". היא מספרת שהיא בקשר גם עם יתר ההורים של הרוגי האסון. "אף אחד מההורים לא קיבל תשובות", היא מודה, "אבל אנחנו בדעה שאת הנעשה אין להשיב. הממשלה יודעת שזה פצע פתוח ולא רוצים לחטט בו.

      סמל שון מונדשיין, בן 19 מתל אביב, שנפל במהלך מבצע צוק איתן (באדיבות המשפחה)
      "לפעמים אני קוראת לו ואומרת: 'די, תחזור כבר'". שון מונדשיין (צילום: באדיבות המשפחה)

      "אחרי ששון נהרג הגעתי לשטח הכינוס וחיפשתי על העצים, אולי הוא חרט את השם שלו על אחד מהם. לא מצאתי. ראיתי קופסה של רימוני יד ולקחתי אותה כדי להניח על קברו. לא יודעת אם הוא נגע בה, אבל רציתי שיהיה לי משהו ממנו. לא אמרתי את הדברים האלה לאף אחד בשבעה, כי לא הצלחתי להפנים מה קרה. הייתי כמו זומבי. עד היום אני לא מצליחה להפנים מה קרה. אני עדיין לא קולטת שלא אראה את שון עוד פעם. לפעמים אני קוראת לו ואומרת: 'די שון, תחזור כבר'".

      חרף הטרגדיה, אחותו הקטנה של שון, שירלי, הבת הצעירה במשפחה, התגייסה בדצמבר האחרון ליחידת אגוז להיות מדריכת ניווטים. "כולם אצלי לוחמים. שלושתם", אמרה מונדשיין בגאווה, "אני מראה לילדים שהכול חזר למסלול והחיים ממשיכים. אני אומרת להם שאם קורה לי משהו או למנחם, בעלי, תדעו שהחיים ממשיכים, שיסתכלו קדימה. זה מאוד חשוב לנו. זה עצוב. אם המפקדים היו קצת חושבים אולי הילד שלי היה איתנו, אולי כל שבעת הלוחמים היו איתנו".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)