(ריאיון עם אמו רחל שטוקלמן, אמו של גלעד, באולפן וואלה! NEWS)
ניו-יורק היתה היעד האהוב על גלעד שטוקלמן. כדייל באל על הוא ביקר במקומות רבים בעולם, אבל התפוח הגדול היה המקום שמשך אותו יותר מכל. שם הוא גם היה פרצה מלחמת לבנון השנייה: צעיר ישראלי בן 26 שהצבא, כולל קצונה, העבודה בחו"ל והטיול הארוך בדרום אמריקה כבר היו מאחוריו. הוא החל לתכנן את עתידו כסטודנט בלימודי כלכלה ומזרח אסיה.
כתיבת שירה, מוזיקה, חברים קרובים ומשפחה עוטפת מילאו את חייו. עד שהגיעה הודעת סמס אחת בעת שהותו בניו יורק. המקום הכי רחוק מדרום לבנון המדממת והחמה של ראשית חודש אוגוסט 2006. על פי התכנית המקורית, גלעד היה אמור להישאר בניו-יורק, וכך גם המליצו לו חבריו, משפחתו ומפקדו. אולם בהזדמנות ראשונה שב לישראל, ונסע לבית הוריו ביישוב הקהילתי תמרת שבעמק יזרעאל.
בראש הגבעה, בבית עטוף ירק ומלא חום, אפשר לדמיין את התמונה שמתארת האם רחל: ליד הפסנתר יושב גלעד, לצדו האב מיכה, עם חצוצרה בידו. "אבא, חיברתי שיר חדש וכחולי (חברו הקרוב) מאלון הגליל הלחין. בוא ננגן ביחד", אומר הבן לאביו. השניים מנגנים ביחד וגלעד קורא לאמו שתצטרף. פיסת נייר נופלת מכיס חולצתו של גלעד והוא ממהר לחטוף אותו, בטרם אביו יעשה זאת.
"ניגנתי טיפה ואמרתי: 'גלעד, זה לא הגיוני, חיילים נהרגים ואנחנו שרים'", נזכרת רחל, כשהיא עומדת בחדרו של גלעד, ליד הפסנתר שקנו לו לרגל הגיוס לצה"ל, במקום הסוס שהיה לו עד אז. באותם ימי מלחמה הפכה האם רחל את ביתה למעין חמ"ל לאריזת חבילות לחיילים בחזית. שני בנים נוספים שלה שירתו באותו הזמן בצבא - אחד בשירות סדיר בדרום, ובן נוסף במילואים ברמת הגולן.
אחרי שהביעה את דעתה על הניגוד בין השמחה ששורה בביתם לעצב שפקד אחרים, יצאה מהחדר שבו ניגנו עד לפני רגע וטרקה את הדלת. "איזה דור אתם", אמרתי לגלעד. "אתם יכולים ללכת להלוויה ואחר כך לפאב'", משחזרת רחל.
בבוקר יום ראשון יצא גלעד ללבנון. ביום רביעי, 9 באוגוסט 2006, ט"ו באב תשס"ו, נפל בקרב, יחד עם שלושה אנשי צוות הטנק עליו פיקד: ניר כהן, נמרוד שגב ונועם גולדמן. כבר אז היה בידיה של רחל את אותו שיר שנכתב על פיסת הנייר שנפלה מכיסו בשבת, שיר שכתב עוד בטרם ידע שיצא למלחמה, כשישב בבית קפה בניו-יורק, על נייר מכתבים של בית החלון שבו התארח. "עוד כמה שעות", קרא לשיר.
מאז מותו של גלעד הפסיק מיכה לנגן. פרט ליום אחד בשנה, בערב יום הזיכרון, שבו הוא מחצצר את תרועת האבל בעת הורדת הדגל בטקס בתמרת. "בחדר של גלעד, שהיה מלא שמחת חיים, עם שירה ונגינה, כבר לא מנגנים ושרים", מספרת האם רחל. "הפסנתר סגור ומעלה אבק. נגמר הסיפור".
שירה היתה חלק חשוב בחייו של גלעד ונשארה משמעותית מאד גם אחרי מותו. לאחר לכתו הוקם על שמו בתמרת בית הכנסת "גלעד", בסיוע עמותת "איילת השחר" ובליווי הצמוד של המעצבת שירית כהן. בכניסה לבית הכנסת הוצבו על הקיר מעין 26 יריעות דמויות בד, כמניין שנות חייו, ועליהן שירים שכתב.
"ידענו שהוא כותב, מדי פעם שהייתי מסדרת את החדר שלו הייתי מוצאת שירים שכתב, ובהם הרבה שירי אהבה. כך היה גם ביום ראשון, אחרי שיצא ללבנון, כשמצאתי את השיר 'עוד כמה שעות'", אומרת רחל.
השיר מתאר את הניגוד הבלתי אפשרי שבין השמחה ותאוות החיים לזוועות המלחמה, החידלון והמוות. רחל זוכרת כי כשקראה לראשונה את השיר הוא לא גרם לה אז לדאגה או לעצב. היא מספרת גם שגלעד יצא מהבית בדרכו ללבנון בתחושה טובה, במצב רוח טוב.
שנה אחרי מותו פתחו ההורים את הארנק שנשא עליו ומצאו בו שיר נוסף, שיר אחרון שכתב וחותם את ספר השירים "הלכתי בשקט", שקיבצו בני משפחתו. עשרות שירים התאגדו להם כתזכורת לגלעד. רבים מהם היה מראה לחבריו, וחלקם הולחנו והושרו על ידי גלעד וחבריו. "המלים זורמות בי ללא מנגינה", כתב באחד משיריו המקובצים בספר השירים.
בחודשים האחרונים כתבה משפחת שטוקלמן ביחד עם אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון את את הביוגרפיה של גלעד, שעלתה בימים אלה לאתר "יזכור".
חברו רונן, שערך את הספר, מסביר בהקדמה כי יצר את הספר "כדי לתת לאלה שלא הכירו אותך להבין מה הם פספסו ושיתאפשר להם לחוות ולו קמצוץ מאישיותך המופלאה". דומה כי הרגישות של גלעד, כפי שגם הובעה בשיריו, היתה חלק מיכולת יוצאת דופן לחדור ללבבות.
אחרי מותו קיבלו בני המשפחה מכתב מחייל, שגלעד הנחה אותו ברשת הקשר באחד הקרבות במלחמת לבנון השנייה. הכותב, מרדכי צרפתי, מספר על תחושת הביטחון שגלעד נסך בו. אותן מלים ספורות ברשת הקשר, ברגעים גורליים ומכריעים, המחישו לו כי לפניו עומד "אדם מיוחד עם רגישות והבנה".
כך גם צעירה מהגליל התחתון, שחלקה עם גלעד טרמפ מנתניה צפונה. אותו מפגש קצר, כתבה להוריו אחרי מותו, "השאיר עלי רושם חזק. ההקשבה שלו, החיוך השמח, הרגישות, הנימוס, הלבביות". כששמעה על חייל מתמרת שנפל בקרב, זיהתה את פניו בין תמונות החללים והניחה את תמונתו בחדרה. "מאז כל בוקר הוא מסתכל עליי וגורם לי לרצות להיות יותר טובה, להשתפר", כתבה. "איזה טוב לב זרח לו בפנים וקירב כל אדם אליו".
אלכס קושנירסקי, בן 21 בנופלו, מצא את מותו ארבעה חודשים לפני תום שירותו הסדיר, עת הוא וצוותו ניסו למנוע את בריחת המחבלים שחטפו את אלדד רגב ואהוד גולדווסר ב-12 ביולי 2006. הצוות הגיע לטנק האויב, אך הוא עלה על מטען גחון גדול. ארבעת חברי הטנק, ובהם קושנירסקי, נהרגו בטנק שהושמד כליל.
אלכס נולד באוקראינה ב-27 במאי 1985. באוגוסט 1990 עלה ארצה עם הוריו ואחותו אלונה. בנובמבר 2003, חדור מוטיבציה ורצון לשרת כלוחם, הוצב בחיל השריון ושירת בגדוד 82 של חטיבה 7 בתחילה כתותחן ולאחר מכן כמפקד טנק. הוא הוביל את חייליו בפעילויות מבצעיות אינטנסיביות בחבל עזה, השתתף בהגנה על יישובי הצפון ורמת הגולן ולקח חלק בפעילות ביטחון שוטף ובפעילות מבצעית בגבול לבנון.
ביום העצמאות ה-58 הוכרז קושנירסקי מפקד צוות טנק מצטיין פלוגתי. מפקדיו וחבריו לפלוגה העריכו אותו מאוד וסיפרו כי היה לו חשוב להיות לא רק מפקד, אלא גם מחנך. בעזבונו נותרו סיפורים ושירים המעידים על נפש רגישה וסוערת ויכולת הבעה בוגרת ובשלה. שירים וסיפורים אלו קיבלו משמעות מצמררת לאחר מותו, ובהם השיר "די", אותו חיבר.