פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הסרטון הציף את החרא": למה כל פרובוקציה עם הדגל מדליקה את ישראל?

      נטלי כהן וקסברג, שעשתה צרכיה על הדגל, לא מתחרטת - ומציגה סרטון חדש בפני וואלה! NEWS. "אם הגעתי לקהל רחב במעשה כה דבילי, כנראה שהמצב רע", אומר אריאל ברונז שנעץ אותו בישבנו. מדוע הפרובוקציות מטריפות את הציבור, וכמה דוגלים בעונש מאסר למבזי הדגל?

      "הסרטון הציף את החרא": למה כל פרובוקציה עם הדגל מדליקה את ישראל?
      צילום: יותם רונן עריכה: ניר חן

      בווידאו: קטע מהסרטון החדש של האמנית נטלי כהן וקסברג ודיון באולפן וואלה! NEWS

      שנת 2000. על הבמה השבדית בתחרות האירוויזיון הראשונה למילניום עומדים חברי להקת פינג פונג, אוחזים בדגלוני ישראל וסוריה ומנופפים בהם בעליצות. הקהל מריע בשאגות, ספק לאור המחווה, ספק לסיום השיר. הלהקה יורדת מהבמה בקריאות "פיס", והכותרות בישראל מעלות גינויים מקיר לקיר. רשות השידור ממהרת להתנער, חברי כנסת מאבדים עשתונות והציבור עוקב בדריכות האם להקת פינג פונג תאלץ להחזיר את הוצאות הנסיעה.

      16 שנים מאוחר יותר, אותו דגלון חביב, הפעם בלי ליווי סורי או ניקוד בין לאומי, ננעץ בישבנו של שחקן ישראלי בסיום הופעה בועידת התרבות של עיתון "הארץ". האקט מצולם לסרטון שהופך ויראלי בין רגע, ומצית שוב תזמורת גינויים: חברי כנסת רוקעים ברגליהם, הציבור מוקיע ומקיא, ומאמרי דעה עסוקים בפרשנות מתעבת לקול מצהלות הטוקבקיסטים. לא רחוק משם, באותו האינטרנט ממש, צעירה ישראלית כשרה חיללה את כבוד הדגל, אותו הדגל, כשהיא מרוקנת קרביה בול במגן דוד, במחווה לה העניקה את השם "קקי במקום דם". הימים הם ימי ראשית צוק איתן ובכיכר העיר לא קיבלו את המחווה האמנותית, והכינו את חבלי התלייה: חבריי כנסת השתוללו מכעס ועלבון מהולים בקתרזיס לאומי, והציבור מסופק משנאה, ביקש את דמה. במקום קקי.

      נדמה שפעם אחר פעם אמנים עלומי שם מצלחים לכבוש את לב הפריים טיים הישראלי בעזרת הדגל, וככל שחולפות השנים הרף יורד והקלות בלתי נתפסת: אם פעם היה צריך להרחיק עד לשטוקהולם, היום מספיקה מצלמה באיכות ירודה וחלל ביתי, כדי לקבל את תשומת הלב.

      לחצו לגרסה המלאה: צפו בסרט הדגל החדש והפרובוקטיבי של נטלי כהן וקסברג

      "הסרטון שלי עם הדגלים הציף את החרא למעלה - תרתי משמע", אומרת יוצרת הסרטון נטלי כהן וקסברג לוואלה! NEWS, "אני שמחה שחשפתי - למי שעדיין לא הבין - גם בארץ וגם בעולם, את פרצופה האמיתי של המדינה והמשטרה". בשיחה עימה היא איננה חוסכת ביקורת, ובלשון חדה, עשירה בעוקצנות וחוש הומור היא מודה לרשויות החוק: "הם רק חיילים במשחק שלי, הם בסך הכול שחקניות בהצגה שלי. תודה שהם ממשיכים להיות סוכנים נהדרים ובזכותם אני לא צריכה סוכנת. העבודות שלי והסרטונים שלי מפורסמים בכל העולם, בעקבות הבלגן הזה. תראי כמה אמנים למדו ממני איך משיגים חשיפה עצומה ועשו דברים דומים למה שאני עשיתי".

      מה יש בו, בדגל, שמצליח לשחרר מרסן רגשות לאומיים עזים כל כך? מה יש בו, בסמל, שמצדיק חקיקה נוקשה, מעצרים וסערה מתוקשרת היטב? מה יש בו, בכבוד שלנו, שפרובוקציות פשטניות, ילדותיות כמעט, מצליחות לפגוע בליבידו הלאומי?

      ממכר דגלים ואביזרי יום העצמאות בדרום תל אביב (ראובן קסטרו)
      מה יש בו, בדגל, שמצליח לשחרר מרסן רגשות לאומיים עזים כל כך? (צילום: ראובן קסטרו)

      הסרטון השערורייתי אותו יצרה וקסברג יחד עם יסמין וגנר, ובו היא מצולמת עושה את צרכיה על ארבעים דגלי מדינות העולם, זיכה אותה בלילה בתא המעצר, אזוקה, וכן בחקירה משטרתית, במעצר בית ובהרחקה מהאינטרנט לתקופה מוגבלת. למרות ההליכים הנוקשים שננקטו כלפיה, למרות הטוקבקים האלימים, ולמרות תשומת הלב השנויה במחלוקת והאלימה לפרקים שקיבלה, היא אינה מתחרטת על הסרטון הפרובוקטיבי. היא חושפת כאן לראשונה סרטון תגובה, המציג לדבריה את יחסי המשטרה והדגל.

      "אני מעדיפה למות מאשר לא לעשות את האמנות שלי", היא טוענת, "מה רע בפרובוקציה? אי אוהבת את המילה הזו, זה כלי אומנותי, אף אחד לא ישמע אותך אחרת". והיא צודקת. באמתחתה שנים ארוכות של עשייה אמנותית, מחזות הצגות ומופעים, אולם תשומת הלב הציבורית עטפה אותה רק ברגע שהעזה למרוד נגד המוסכמות, או במילים אחרות, לעורר פרובוקציה.

      "זו הדרך היחידה להעיר אנשים, כמו שפעם הומואים היו מתנשקים ליד הפרלמנט כדי להבהיר עמדה". למרות חיבתה לפרובוקציה, היא מבקשת שיקשיבו גם למסר. "אתם רואים שגורלם של הדגלים האחרים בסרטון, הוא כגורל דגל ישראל. אני לא חושבת שארצות אחרות בעולם, כל כך שונות מישראל. האמירה שלי של הסרטון היא אנטי לאומנית, וכשמתייחסים רק לחרבון על דגל ישראל, אז מצמצמים את האמירה. תארו לכם שכשכל פעם שמנהיג כזה או אחר של מדינה כלשהי, היה מתעצבן על מנהיג של מדינה אחרת, הוא היה מחרבן על הדגל של אותה מדינה, במקום לפתוח במלחמה. איזה עולם טוב היה פה".

      כשהיא נשאלת על הפגיעה ברגשות הציבור, על הפגיעה באלה שהדגל יקר ללבם, היא מיד מתגוננת, מוכנה להגיב ברצינות תהומית, מוותרת על הסקרזם והעוקצנות המלווה את השיחה איתה. "בי פוגע שמלכלכים את הדגל בדם, בי פוגע הכיבוש בשם הדגל, בי פוגע שמעוררים לאלימות והסתה. כשאני רואה את הריגוש מפיסת הבד בא לי להקיא. יש כאן תחושה של חוסר ביטחון כלפי המדינה, העובדה היא שלאף אחד לא היה אכפת שחרבנתי על הדגלים האחרים, רק בישראל מפחידים שעוד שנייה המדינה מתפרקת".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      בשיחה עם כהן וקסברג עולות דוגמאות לאין ספור פרובוקציות שנעשו בשם הדגל. שמה של שרת התרבות אינו נפקד מהרשימה כמי שבתקופת הבחירות עלתה עם הדגל ענק מול תלמידי תיכון משתאים בנאום שזכה לשם "כפיים". "זאת המדינה שלנו", אמרה אז רגב לקהל הצעיר והמשולהב, מנופפת בדגל, "תפקידנו לשמור עליה".

      "מירי רגב לא מקורית". אומרת וקסברג בשוויון נפש, "עשו את הדברים האלה לפניה, ועכשיו היא מקנאה, כשהסתכלו על הדגל נזכרו בה ועכשיו חושבים עליי". ספק אם רגב תעריך את ההשוואה, אבל ללא ספק היא ממשיכה בעקביות לנופף בדגל, גם לאחר הבחירות.

      בחודש מרץ האחרון בוועידת "הארץ" לתרבות, בה לקחה חלק, היוצר אריאל ברונז נעץ בישבנו את דגל ישראל, במחאה על תגובת הקהל למופע בהשתתפותו. רגב קראה מיד למצות עמו את הדין ואילו ברונז קנה לעצמו את 15 דקות התהילה, יחד עם האשמה בביזוי סמלי מדינה ומעשה מגונה בציבור. למרות קיתונות הביקורת, למרות שבימים שאחרי ההופעה לא יצא לרחוב, למרות האישומים הכבדים - הוא אינו מתחרט.

      "אם הצלחתי להגיע לקהל כל כך רחב במעשה כל כך דבילי וקטן, אחרי ששנים כתבתי מחזות ויצרתי וזה לא עניין אף אחד, אז כנראה שהמצב הוא רע ונדרשות פעולות נועזות כרגע", אומר לנו ברונז. הוא ממאן להבין את העלבון הגדול מהמעשה שלו, ואת הפגיעה הגדולה שחשו רבים אל מול ביזוי הדגל. "דגל זה לא אדם, אדם מניף דגל ולא הפוך. דגל זה סמל בסך הכול, זה לא באמת קיים - אי אפשר לפגוע בדגל, אפשר לפגוע רק באדם אחר".

      לשיטתו נעיצת הדגל בישבן אינו מעשה אלים. "זמנים נואשים דורשים מעשים נואשים", הוא מצדיק את מעשיו, מודע לשערורייה שחולל, אבל בשום אופן אינו מוכן שהמעשה ייחשב אלים. עבור ברונז זו הייתה מראה שהציב מול 600 איש שהגיעו לועידת התרבות. מאידך, התגובות לתחושתו היו לא מידתיות. "הקהל היה משולהב מהנאום של השרה בו אנשים התחילו להתלהם ולצרוח, ומיד אחר האירוע אני עליתי והם היו צמאים לדם. היה אקט פולחני וחיפשו את הקורבן, אני בדיוק עברתי שם".

      אריאל ברונז באולפן וואלה על המיצג בכנס הארץ לתרבות (מערכת וואלה! NEWS)
      האמן אריאל ברונז על הבמה בוועידת התרבות של "הארץ" (צילום מסך)

      האווירה המתלהמת שנוצרה סביב ברונז וסביב כהן וקסברג אינה מקרית. רועי צ'יקי ארד, עיתונאי, ועורך כתב העת לשירה וספרות "מעיין", מאמין שהיסודות ניטעו עוד בתחילת שנות האלפיים, אז להקת פינג פונג, בה היה חבר, חזרה לארץ והפכה לאויב העם ומוסדות השלטון. היום האקט ההוא נתפס בעיניו כנאיבי, ולא ברור לו איך הצליח לעורר כזו התנגדות.

      "זו בדיעבד הקדמה לאווירת 'הצל' הנוכחית, שבה רודפים יוצרים ואנשי שמאל ביקורתיים", הוא יוצא להגנת הקולגות, "כשראיתי את הרדיפה של האמנות של וקסברג, כתבתי מאמר הזדהות, שתקף את זה שהממסד האמנותי מפקיר אותה". לדבריו עיקר הביקורת נשענת על הרצון של פוליטיקאים לגזור קופון ולקבל זמן מסך. "יש כאן מדי פעם טירוף לגבי איזה משהו, שממנו מרוויחים כלי תקשורת ופוליטיקאים מדרג ב' שאין להם בדרך כלל הזדמנות להגיע לתקשורת. לא ברור לי עד היום מדוע תמיכה בשלום עם סוריה זו בעיה", הוא מתייחס לשילוב הדגלים על הבמה, "זה אפילו כתוב במגילת העצמאות שישראל קוראת לשלום עם כל שכנותיה".

      ממרום שנותיו ועשייתו הרחבה, ארד מפוכח. כמעט שני עשורים אחרי שדגלי סוריה וישראל נראו לאחרונה יחד על במה, הוא מצר על כל ההרפתקה, ובניגוד לקולגות בימינו, נדמה שאת ארד הטוקבקיסטים הביסו. "בדיעבד יכול להיות שלא היינו צריכים ללכת לאירוויזיון", הוא מהרהר, "היינו להקה עם אלבום מוכן ומצוין שחיפשה חברת תקליטים, וכל האווירה השערורייתית גרמה לכך שלא ממש יתייחסו למה שיש באלבום".

      להקת פינג פונג באירוויזיון 2000 (צילום מסך)
      "לא ברור לי עד היום מדוע תמיכה בשלום עם סוריה זו בעיה". להקת פינג פונג באירוויזיון 2000 (צילום מסך)

      "דגל הרי הוא בסך הכל פיסת בד לא יקרה". אומרת פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי, דיקנית הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית. "ברגע שאיור עולה על פיסת הבד, היא הופכת למשהו אחר, קדוש, שצריך להתייחס אליו בכבוד. אובייקט המייצג את המדינה, סמל שמורידים בעיתות אבל, מנופפים בימות חג, מתגאים במגרשי הכדורגל".

      היא מסבירה שבדיוק במקום זה, בו פיסת הבד מייצגת רגשות לאומיים, נבחנים הגבולות. "אנחנו תמיד נוגעים בעצבים הרגישים של מה שנתפס בעיננו כחשוב, והחשיבות תהפוך אותו למושא לבדיקת הגבולות ולאקטים רדיקלים". או במילים אחרות, היא אומרת, כגודל הזיקה שלנו לאובייקט כך גם מתרחבות קריאות התיגר ובחינת הסובלנות החברתית.

      לדבריה, למרות שאין שינוי לכאורה בשנים האחרונות בהיקף הלאומיות, בהשוואה לימי מלחמת ששת הימים נניח, הרי שגברו השימושים בדגל. כך למשל היא מציינת את ריקוד הדגלים ביום ירושלים, ואף ביום העצמאות לשיטתה מספר הדגלים עלה, ואנחנו עדים למופעים של דגלים שלא היינו רואים אותם לפני ארבעים שנה. "אם בעבר כל מרפסת התקשטה בדגל, הרי שהיום כמעט כל רכב נושא עליו בגאווה את דגל האומה ואלו נראים ברחבי הארץ".

      יחד עם זאת, ניתן היה לצפות שמופעי הדגל דווקא יחזקו את מעמדו, אלא שאינפלציית חוקים בעת האחרונה סביב הדגל עשויה להצביע דווקא על כיוון אחר.

      סקר יום העצמאות על דגל ישראל (מערכת וואלה! NEWS , עיצוב גרפי: אביחי ברוך)
      (עיצוב גרפי: אביחי ברוך)

      הסקר עבור וואלה! NEWS כלל 594 נשאלים, מהם 494 מהאוכלוסייה היהודית, ו-100 מהמגזר הערבי, ובוצע על ידי חברת סטט-נט, ובפיקוח פרופסור קמיל פוקס.

      לפני כחודשיים אושר בקריאה טרומית תיקון לחוק הדגל. חבר הכנסת נאווה בוקר הובילה תיקון חוק שנוי במחלוקת לפיו מי שיבזה את הדגל צפוי להחמרה בעונש, והוא עשוי להגיע לשלוש שנות מאסר ו-50 אלף שקלים קנס. בוקר ביקשה במסגרת הצעת החוק גם לשלול זכויות סוציאליות למבזים, אולם למגינת לבה לא עברה את המבחן המשפטי. גם שרת התרבות, מירי רגב, שלפה גרסה משלה להגנת הדגל, שזכה לכינוי "נאמנות בתרבות". לפי הצעתה, מוסדות תרבות שיתמכו בטרור, יציינו את יום הנכבה או יבזו את דגל המדינה, לא יקבלו את תמיכת המשרד. היא גם מגבשת הצעה לפיה יחיובו מוסדות ומתקנים שנבנו ויבנו במימון המדינה להניף את דגל המדינה במתחם.

      ויניצקי-סרוסי טוענת שהחקיקה המוגברת בעיקר מעידה עלינו, ולא על מחוקקיה. "נשאלת השאלה - אם אנחנו נדרשים להגן על הדגל בחוקים, האם זה אומר עלינו משהו טוב? אם אנחנו נדרשים להגן על הדגל כי יש עליו איומים, או כי אנחנו מנסים להשתמש בכוח החוק לעצב אזרחות? מה זה אומר על הסובלנות של החברה בהתמודדות עם קריאות התיגר? אולי יש לנו פחות סובלנות?". לטענתה יכולנו לצפות שחברה הנושקת ל-70 לא תזדקק לחקיקות בכדי להגן על הסמלים שלה.

      "אנחנו רואים קריאות תיגר על המדינה באמצעות הדגל. מי שרוצה ליצור מחאה, ידאג בין היתר לעקוץ ולהתריס באמצעות הדגל", אומרת ויניצקי-סרוסי, וכמו בכל תחום, היא מאמינה, השאלה היא כיצד מגיבים לאותה הפרובוקציה, איך חברה מתמודדת כשמאיימים על הסמלים שלה? מתי היא מוכנה להפליג ולספוג, ומתי להעניש ולחוקק? "אנחנו שבטים בחברה, שלא תמיד מסכימים על כללי המשחק - וזו הבעיה המרכזית".

      קברי חיילים ודגלי ישראל בבית העלמין הצבאי קריית שאול (ראובן קסטרו)
      בית העלמין קריית שאול, יום הזיכרון של מאי 2016 (צילום: ראובן קסטרו)

      מהם כללי המשחק הדמוקרטיים, מתי אקט מסוים הוא קריאת תיגר על הריבון ומתי האיסור שלו הופך לסתימת פיות? דווקא האחות הגדולה ממערב הפגינה מצג דמוקרטי מרהיב בשלהי שנות ה-80, כאשר בית המשפט העליון בארצות הברית פסק שחילול הדגל האמריקאי נחשב למעשה חוקתי, המעוגן בחופש הביטוי. לאורך השנים הסנאט ניסה ללא הצלחה להפר את ההחלטה באמצעות חקיקה, אולם חופש הביטוי האמריקאי, כך נראה, חזק יותר מכל רגש לאומי.

      אצלנו בינתיים, מתקבלת תחושה הפוכה. ההחלטות אמנם עדיין לא סופיות ולחוקים יש מסלול פתלתל משלהם, אבל הטוקבקים מרימים ראשם בבוז, משמיעים קולם בצרחות, ולא מהססים, בשם הדגל כמובן, לחרוץ גורלות, לשסף גרונות ולירות בכל מי שעשוי להיתפס אויב, גם אם הוא לא חמוש, גם אם הוא בסך הכול אמן. וירטואלית כמובן.