לאחרונה פרסמה רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים דוח מקיף שבדק את היקף ההעסקה של עובדים זרים בישראל, חוקיים ושאינם חוקיים. לפי הדו"ח, בישראל שוהים כיום למעלה מ-170 אלף עובדים זרים, מספר שצומח בהדרגה בשנים האחרונות. עוד עולה מהדוח כי ענף הסיעוד הוא הענף המכיל את מספר הזרים הרב ביותר; מועסקים בו מטפלים זרים שמטפלים בעיקר בהורים ובסבים של כולנו. כמובן שאני או האיגוד בראשו אני עומד איננו מתנגדים לטיפול על ידי מטפלים זרים, אך עם זאת - אני רואה חשיבות גדולה בשמירה על מקצוע הטיפול הסיעודי בידיים ישראליות. האם אכן יש צורך במספר גדול כל כך של עובדים זרים? האם חלק מהמטופלים על ידי מטפלים זרים לא היו מסתפקים בטיפול שלא בהיקף 24 שעות על ידי עובדים ישראלים, וכך מצמצמים את שיעור האבטלה בארץ? ומדוע המדינה לא עושה מספיק בשביל לעודד "עבודה עברית" בענף הסיעוד?
חוק הסיעוד, שהחל לפעול בשנת 1988, שינה לטובה ולאין שיעור את הטיפול בקשישים בישראל והוא נחשב לאחת ההצלחות הגדולות של החקיקה בארץ. כיום מטופלים באמצעותו כ-180,000 אלף קשישים סיעודיים באמצעות למעלה מ-100,000 אלף מטפלים ומטפלות של עמותות וחברות הסיעוד, מהם כ-80,000 ישראלים. אנו מנסים לעודד עבודה ישראלית בתחום הסיעוד בכל גיל ובדרכים שונות. בעבר, בעקבות שיתוף פעולה מוצלח שלנו עם ח"כ לשעבר אורית נוקד, עבר חוק שהגדיר את ענף הסיעוד כעבודה מועדפת לחיילים משוחררים. עם זאת, בהליך התקנות של הפעלת החוק, הכניסה המדינה סעיף לפיו העבודה תשמש תחליף למטפל זר, וכך למעשה ייתרה את החוק. מעבר לכך, מטפלים רבים שעובדים כיום במסגרת חוק הסיעוד לא מגדילים את היקף משרתם מעבר לשעתיים ביום, מאחר והגדלת היקף שעות העבודה תקטין את הקצבאות אותם הם מקבלים. ביטול הקיצוץ בקצבאות יגדיל את היקפי המשרה וייתן פתרון מיידי לחוסר במטפלים ויחנך אוכלוסייה זו לעבוד.
הפיתרון נמצא מתחת לאף
בנוסף, בשנים האחרונות אנו גם מנסים לקדם מצב בו המדינה תאפשר לישראלים בני 70 ומעלה שעברו את גיל הפרישה לעבוד בטיפול בקשישים, כמובן רק כאלה שבריאותם טובה והם מעוניינים בכך. צעד כזה יועיל לכולם; המעוניינים לעבוד ישפרו את מצבם הכלכלי ויחושו מועילים יותר ובודדים פחות, והמדינה תרוויח מהצטרפות עובדים רבים נוספים, שאינם מהווים כיום חלק ממעגל העבודה. מיותר לציין כי המדינה עושה מעט מאוד, ולאט מדי, בכדי לקדם מטרות אלו.
מה המדינה כן עושה? לגבי ענפים רבים, המדינה נוקטת בשנים האחרונות במדיניות של הרחבת הגיוס והעסקה של עובדים זרים בענפים השונים במסגרת הסכמים בילטראליים (דו-צדדיים) לגיוס עובדים זרים. כלומר מקדמת הגעת עובדים זרים לארץ במקום לייצר תנאים המעודדים ישראלים לעבוד בתחום חשוב זה. פעולות כמו שיפור השכר וחיזוק מערכת הכשרת העובדים הקיימת עשויות לגרום לישראלים רבים יותר למצוא את פרנסתם בענף הסיעוד ובענפים נוספים. לגבי המטפלים הזרים שכבר עובדים בענף הסיעוד, המדינה לא חייבת להביא עובדים זרים חדשים אלא להאריך את שהותם של אלה שכבר נמצאים כאן ורישיונם פג. ברוב המקרים, העובדים הזרים נטולי הרישיון לא עוזבים את הארץ אלא נשארים לעבוד בה באופן בלתי חוקי, וכך נוצר מצב בו עובדים זרים מנוסים שלמדו את השפה מוחלפים בעובדים שאינם מנוסים, ומספרם גדל. בתחום זה עשה נכון משרד הפנים שבמבצע מיוחד של ועדת חריגים החזיר למעגל העבודה החוקי אלפי מטפלים זרים שסיימו את עבודתם עקב נסיבות שונות ונשארו בארץ כשוהים בלתי חוקיים.
ללא צעדים משמעותיים ופעילויות אפקטיביות מצד הרגולטור ומקבלי ההחלטות, שמטרתן הרחבת מספר הישראלים העוסקים בענף הסיעוד, בעוד מספר שנים יטופלו הקשישים בישראל בעיקר על ידי עובדים זרים. אין כמובן כל פסול בעובדים זרים, מרביתם מסורים מאוד, אך יש ערך רב לכך שהורינו וסבינו המבוגרים, ובבוא היום גם אנחנו, יזכו ליחס חם וטיפול ממטפלים ישראלים דוברי עברית. אני אף מאמין כי שילוב עובדים ישראלים רבים יותר בענף ישנה וישפר את היחס הקיים כיום כלפי הקשישים מצד החברה. חשוב שמקבלי ההחלטות יפעלו באסרטיביות בכדי לעודד ישראלים רבים להצטרף לענף. אנו, חברות הסיעוד, נרתם לקדם מטרות אלו. זה הזמן הנכון לכך.
דורון רז הוא יו"ר איגוד נותני שירותי הסיעוד בישראל