המשרת הנאמן שניסה לפרוס את כנפיו - עד שסולק על ידי ארדואן

כיאה למשטר סגור כמו זה בטורקיה, הקרע בהנהגה התגלה רק בשיאו, כשנודע שסר חינו של ראש הממשלה אחמט דאווטאולו בעיניי הנשיא רג'פ טייפ ארדואן. הסימן הראשון לכך היה עם ההחלטה של מפלגת "הצדק והפיתוח" השלטת לבטל ביום שישי שעבר את סמכותו של ראש הממשלה, שעומד באופן רשמי בראשה, למנות נציגי מפלגה ברמה המחוזית. היא הועברה בחזרה לוועד הפועל של המפלגה, שבה יש רוב לבעלי בריתו של ארדואן. דוברי המפלגה מיהרו להבהיר לכל הסקרנים שאין מדובר בצעד דרמטי, אלא בסך הכל בהליך טכני. "אין שום משבר", הכריזו.

איש האקדמיה לשעבר קיווה לפתח לו מעמד משל עצמו, אך בצלו של הנשיא החולם להפוך לסולטאן היה זה הימור מסוכן שהביא לבסוף להדחתו. דאווטאולו, שכיהן גם כשר חוץ תחת ממשלו של ארדואן, נבחר להחליפו לפני פחות משנתיים, באוגוסט 2014. אז, מקים המפלגה עבר לארמון הנשיאות כשבחזונו הוא רואה את התפקיד הסמלי הופך במהרה לסמכות העליונה במדינה. ארדואן הפקיד את המשימה בידיו של דאווטאולו, שבאותה עת נתפס כמשרתו הנאמן. הגולם שהציב באנקרה קם על יוצרו – לפחות בעיניו של ארדואן.

דאווטאולו לא מיהר לקדם את התכנית של ארדואן לשינוי המערכת הפוליטית במדינה, ממשטר פרלמנטרי למשטר נשיאותי, שהיה שוחק את תפקידו. כתיבת החוקה החדשה שתאפשר לנשיא להגשים את חלומו תקועה במקומה ודבריו של יו"ר הפרלמנט על כך שהיא צריכה להתבסס על דת עוררו זעם בטורקיה, שעדיין מוגדרת מדינה חילונית. דאווטאולו דחה את דבריו, והבהיר כי החוקה תשמור על ערכי החילוניות.

לא רק בסוגיה זאת נחלקה דעתם של השניים. לפי הדיווחים, ראש הממשלה תמך בחזרה לשולחן המשא ומתן עם הכורדים במטרה לסיים את הסכסוך שהתחדש ביתר שאת בקיץ שעבר. הנשיא, כך נטען, דחה את היוזמה מידית והבהיר כי לא יפסיק את המבצע הצבאי המתנהל נגד ה-PKK בדרום-מזרח המדינה ובצפון עיראק.

הקש ששבר את גב הגמל היה ככל הנראה ההסכם שנחתם בחודש מרץ בין האיחוד האירופי לאנקרה, שמטרתו לעצור את זרם המהגרים שהגיע מטורקיה ליבשת. דאווטאולו היה נחוש להעבירו, ואילו ארדואן נשמע ספקני הרבה יותר, כשהוא איים "להציף" את אירופה במהגרים אם טורקיה לא תקבל את הסיוע הכספי שהובטח לה. בעוד ראש הממשלה ניסה לשפר את תדמיתה של המדינה בעיני המערב, שרואה לנגד עיניו את הדיכוי ההולך וגובר של האופוזיציה ושל העיתונות החופשית, הנשיא תבע קומיקאי גרמני שלעג לו בתכנית סאטירה.

אחרי שכנפיו קוצצו לחלוטין, לא נותרו לדאווטאולו יותר מדי ברירות. בעל בריתו לשעבר מאס בו, ולפני שהפך לאויב האומה, הוא זז הצדה תוך שהוא מביע בפני הציבור את נאמנותו המוחלטת לארדואן. בין המועמדים הבולטים להחליפו נמצאים כמה מאומרי ההן הבולטים ביותר בחוגו של הנשיא, בהם שר התחבורה בינלי אילדרים ושר האנרגיה בראט אלביירק, שהוא גם חתנו של ארדואן. אפשרות סבירה נוספת היא שטורקיה תלך פעם נוספת לבחירות - השלישית בשנה האחרונה - כדי שמפלגת השלטון תשיג יותר משני שלישים מהמושבים, כך שתוכל להעביר את החוקה החדשה ללא משאל עם.

עד אז, ימשיכו באירופה להביט בדאגה על המתרחש בטורקיה. חופש הביטוי הולך ונעלם - אתמול נגזרו חמש שנות מאסר על שני עיתונאים בולטים מהאופוזיציה, שלכאורה חשפו סודות מדינה כשדיווחו על משלוחי נשק של אנקרה למורדים בסוריה, ואולי מה שמדאיג את המערב עוד יותר הוא עתיד ההסכם לעצירת ההגירה.

ארדואן כבר הבהיר אתמול שלא ישנה את החוקים הנוקשים נגד טרור כפי שדורש האיחוד בתמורה לביטול הצורך בוויזות תיירות ועסקים לאזרחי טורקיה. "אנחנו הולכים בדרך שלנו, אתם בדרך משלכם", הצהיר הנשיא שביסס עוד יותר את אחיזתו הכמעט מוחלטת על השלטון. עתה נותר לראות מי ימצמץ ראשון, אך בהתבסס על הזמן האחרון, לא יהיה זה ארדואן.

המחזות הזכירו נשכחות. אלפי מפגינים הסתערו על מבני ממשל שנואים, חלקם אף פלשו לפרלמנט שמייצג בעיניהם את כל הרעות החולות בחברה. הם נופפו בדגלים, קראו קריאות גנאי נגד הפוליטיקאים וחלקם אף פגעו במכוניות של מחוקקים והשחיתו רכוש מדינה אחר. השרים נמלטו לצד השני של העיר בסירות וכוחות הביטחון הכריזו על מצב חירום. לרגע היה נדמה ש"האביב הערבי" מגיע באיחור של כמה שנים לעיראק, עם התפשטות המחאה של תומכי המטיף השיעי מוקדתא א-סדר.

בתוך כמה שעות התחוור שמדובר במפגן כוח של איש דת שמנסה להישאר רלוונטי ודורש לראות רפורמה בממשל הרקוב של ראש הממשלה חיידר אל-עבאדי. זה זמן רב שהאחרון מנסה להקים ממשלה המורכבת מגורמים א-פוליטיים, אך שלא במפתיע, חלק מהשרים וחברי פרלמנט שונים מתנגדים לכך שהשפעתם תתפוגג, בהם שיעים הנאמנים לאיראן, שחוששת שמהלך כזה ישחוק את השפעתה הגוברת על עיראק מאז התמוטט הצבא מול דאעש לפני כשנתיים.

הארגון, שנמצא בנסיגה מתמדת, כבר אינו נתפס כאיום קיומי על המדינה, בניגוד למתיחות העדתית שאפשרה את צמחיתו מלכתחילה. חלפו יותר מ-13 שנה מאז פלשה ארצות הברית למדינה והפילה את משטרו של סדאם חוסיין, אך אותן בעיות נשארו על כנן. הסונים חשים מקופחים תחת שלטון השיעים, ואילו הכורדים בצפון מנהלים הלכה למעשה מדינה משלם.

א-סדר עמד בראש מיליציית "צבא המהדי (המשיח)" בזמן הכיבוש האמריקני, שהייתה אחראית על פעולות נקם באוכלוסייה הסונית ולחמה גם במיליציות שיעיות יריבות. ואולם, לקראת סוף המלחמה הוא חתם על הפסקת אש עם הממשלה בבגדאד ופירק את כוחותיו, שנקראים כיום "פלוגות השלום". מאז הוא מנסה ליצור עיראק מאוחדת, אך הסכסוכים הישנים מקשים עליו לממש את תכניתו.

קריאתו בשבוע שעבר לאנשיו להסתער על "האזור הירוק" בבגדאד, שם שוכנים הפרלמנט, מבני השלטון והשגרירויות הזרות, הייתה איתות ליריביו על כך שיש להתחשב בעמדותיו וברצונו לרפורמה. המיליציות השיעיות החמושות שנתמכות בידי טהראן מסרבות להיטמע בצבא כפי שדורש א-סדר, אך האחרון הוכיח שגם ללא נשק הוא מסוגל לכבוש את הבירה בגדאד.

לפי דיווחים שונים, א-סדר - שאביו ואחיו נרצחו על ידי אנשיו של סדאם בסוף שנות ה-90 - נסע לאיראן השכנה במטרה להגיע להבנות ואף נפגש עם גנרל קאסם סולימאני, המושך בחוטים באזור. בזמן שכוחות הביטחון מתקרבים למעוזיו האחרונים של דאעש במדינה - פלוג'ה במערב ומוסול בצפון - הם נאלצים לשלוח יחידות לבירה כדי לוודא שאין סכנה לשלטונו של עבאדי.

ראש הממשלה זוכה לתמיכה מצדה של ארצות הברית ששלחה לאחרונה למדינה חיילים נוספים ואת סגן הנשיא ג'ו ביידן, הגורם האמריקני הבכיר יותר שמגיע למדינה מאז הנסיגה ב-2011. ואולם, אותו ביידן - בזמן שכיהן עוד כסנאטור - המליץ על חלוקתה של עיראק כדרך לסיים את שפיכות הדם הבלתי-פוסקת. הוא לא יחזור על כך היום, אבל לא מעטים עדיין סבורים כי מדובר בפתרון היחידי אחרי אינספור הניסיונות הכושלים לאחד את המדינה המלאכותית שיצר המערב.

בתוצאה שהיממה את הסוקרים, זכה מועמד מפלגת החירות באוסטריה בכ-35% מהקולות בסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות שנערכו בחודש שעבר - יותר מ-10% בהשוואה למה שניבאו לו המומחים. נורברט הופר, נציג מפלגת הימין הקיצוני, הדהים כשסיים במקום הראשון, הרבה מעל המועמד העצמאי אלכסנדר ואן דר בלן. הסקרים חוזים שוויון בסיבוב השני שיתקיים בעוד כשבועיים, אולם למפלגת החירות ממילא יש השפעה על הממשלה, גם מבלי להיות בשלטון.

מפלגת הימין הקיצוני, בדומה לאחיותיה ביבשת, ניצלה את משבר המגרים החמור ביותר שפוקד את היבשת מאז מלחמת העולם השנייה כדי להגדיל את כוחה. יותר מעשור אחרי שהמנהיג המיתולוגי יורג היידר עזב סופית את שורותיה, מפלגת החירות האוסטרית שברה בשנה החולפת את המונופול שבו החזיקו שתי המפלגות הממסדיות - הסוציאל-דמוקרטים והשמרנים - מאז תום מלחמת העולם השנייה, ועתה היא עלולה עוד להחזיק במשרת הנשיא, הטקסית באופיה.

בשיא הצלחתה הקודם של המפלגה, בשנת 2000, החרדה מהמצע הקיצוני שלה, שבו סממנים פשיסטיים לכל דבר ועניין, הייתה רבה. מדינות האיחוד האירופי החרימו את וינה והטילו עליה סנקציות דיפלומטיות, עד שהקואליציה בין מפלגת החירות למפלגת העם השמרנית התמוטטה. כיום, איש אינו מופתע מכך ומנהיג המפלגה הנוכחי - היינץ כריסטיאן שטראכה - אפילו התקבל בברכה בישראל על ידי כמה פוליטיקאים מהימין.

אחרי שהונגריה, שכנתה ממזרח, חסמה את עצמה לדעת בגדרות עם תחילת משבר הפליטים בקיץ האחרון, הממשלה הנוכחית בווינה היא זאת שסופגת את מרב האש מצד האיחוד האירופי, גרמניה ויוון ואיטליה - שתי מדינות "הסף" שעל חופיהן נוחתים מבקשי המקלט. בשיתוף פעולה עם מדינות הבלקן, היא חסמה כמעט לחלוטין את הנתיב שהחל ביוון, ושבו צעדו עשרות אלפי מהגרים כדי להגיע למערב היבשת, בין היתר לאוסטריה.

בימים אלו היא מקדמת הקמת גדר בגבולה הדרומי עם איטליה, במעבר ברנר שבהרי האלפים, אחרי שכבר החזירה את הפיקוח על הגבול עם סלובניה. ברומא ובברלין זועמים, אך וינה בשלה. הקואליציה בין הסוציאל-דמוקרטים והשמרנים יודעת כי ללא שבירה חדה ימינה ויישום רעיונותיה של מפלגת החירות, הימין הקיצוני עוד עשוי להמליך ראש מדינה ראשון.