פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הלקח של השואה? בסבל כולנו שווים

      השואה היא טאבו, כאילו רק אנחנו עברנו אותה, לא נרצה לשנייה לחשוב שאנחנו מסוגלים להתנהג באותו אופן עבור מישהו אחר, לא נרצה לחשוב שהדבר הזה קורה גם עכשיו במקומות אחרים ואנחנו לא עושים כלום. טל גלבוע על קשר השתיקה שעוזר למחנות המוות להמשיך לעבוד

      גדר הגטו (ShutterStock)
      גדרות התיל החשמליים עדיין כאן (צילום: ShutterStock)

      אני זוכרת את הפעם היחידה שהעזתי להגיד בבית של סבא וסבתא שלי שאני לא רעבה יותר, ואני לא רוצה לאכול. סבא שלי שמעולם לא הרים את קולו עלינו התחיל לצעוק עליי אבל משהו בצעקה שלו היה מוזר, זה היה הרבה מעבר לסתם כעס, זה היה זעם אמיתי. "איך אני מעזה?", הוא צעק, ובצדק מבחינתו - אצל סבא וסבתא שלי מעולם לא נזרק אוכל, הוא הוקפא לחודשים רבים אם היה צורך, היו מסטיקים שאי אפשר לנגוס אותם מרוב שהיו קשים ונשברים בפה אבל אחרי אותה פעם, מעולם לא העזתי להתלונן.

      כשבגרתי ביקשתי מסבא שלי שיספר את הסיפור שלו ואז גיליתי שסבא שלי נאלץ לקבור את אמא שלו בידיו החשופות, היא מתה מרעב ומחלות. כששמעתי את הסיפור, לראשונה, נזכרתי באותה ארוחת צהריים בה חשבתי שסבא שלי יקבל התקף לב רק כי לא רציתי לסיים מהצלחת.

      היום אין מי שמבינה אותו יותר ממני. כשהייתי ילדה והוריי פצחו בהליכי גירושין, ממשפחה אמידה מאוד מרעננה הגענו למצב בו אוכל הוא משהו לא מובן מאליו. איך זה השפיע? בכל מיני דרכים, זכורה לי במיוחד הפעם בה הגננת של אלונה, בתי הגדולה, התקשרה לקחה אותי לשיחה ושאלה: "תגידי, איזו קיבה את חושבת שיש לילדה שלך בת השלוש? כמה את חושבת שנכנס לגוף הקטן שלה?". ואני אפילו לא עברתי את השואה.

      לא נעים להשתמש בתאי גזים בישראל

      יש המון דברים שמפריעים לי ביום השואה אבל זה אינו יום השואה עצמו. זה קשר השתיקה סביב ההתנהלות שלנו מול ניצולי השואה, אנשים שדופקים בוכטות על סבל של אחרים ולא דואגים אפילו למינימום של חיים בכבוד, אנשים שאשכרה צריכים לבחור בין להדליק חימום בבית או תרופות, אנשים שחיים בצל טראומה מטורפת ולאף אחד, כן, כולל אתכם מצקצקי הלשון ומשתפי הפוסטים, לא באמת אכפת מהם. לא אכפת לאף אחד מאף אחד, זה פשוט העולם בו אנו חיים.

      בסוף החודש אני עומדת למשפט יחד עם עוד 16 נאשמים. מדינת ישראל מאשימה אותנו בשלל אישומים אבל אני אקצר, נכנסנו למדגרה בה גורסים אפרוחים זכרים בלהבי ענק רק כי אין בהם שום צורך לשימוש בני האדם (זכרים אינם מטילים ביצים, אלה לא עברו את אותה "השבחה" גנטית של אפרוחי תעשיית בשר העוף) וכל זה כדי לשבור את קשר השתיקה הפשוט: עבור החביתות שלכם גורסים אפרוחים.

      תיעוד ממדגרת רמת הכובש של "קירות שקופים" (ספק 500 , רועי שפרניק)
      אפרחים בדרכם האחרונה - למגרסה. תיעוד ממדגרת רמת הכובש (צילום: רועי שפרניק)

      מי שמתמצא בתעשיית המזון מן החי יודע שבעולם נהוג להשמיד את האפרוחים הללו בגז, בישראל לא, נראה לי שהאסוציאציה למה שעשו לנו אז לא תעבור מגניב. איך זה ייראה אם במדינת היהודים משמידים יצורים חיים בגז? לא נעים, אנחנו לא כאלה.

      הואשמנו גם בגניבת אפרוחים חיים. מסתבר שהצלת חיים כשמדובר במישהו שאינו דובר את שפתינו אינה מתקבלת בברכה. החוק לעולם לא יהיה משיק למוסר, אנחנו עבריינים לפי כל חוק במדינת ישראל, אז מה אם רצינו שכולם יודעים מה עושים שם ב"מפעלים" הענקיים האלו? אז מה אם רצינו להציל חיים? החוק מתיר להשמיד אותם, החוק לצד הטובחים וה"נורמלים" המשלמים עבור הזמנת הטבח.

      כולם מדברים על חוק אף אחד לא מדבר על מוסר

      פעם ממש אהבתי לשמוע את הזמר מוקי, עד הפעם שפגשתי בו פנים מול פנים. האדם ששר על כך שכולם מדברים על שלום, אבל אף אחד לא מדבר על צדק אמר לי בפנים שהחוק לצדו. אז אמרתי לו שכל המשפחה של סבא שלי (כן, זה שצרח עליי כי לא רציתי לסיים את ארוחת הצהריים שלי) נטבחה בשם מעשיים חוקיים, כשיצאתי מהחדר גיליתי אח"כ שעשיתי לו חשק לסטייק. כמה עמוק מוקי, כמה עמוק.

      מי שמשתמש במושג "חוק" בנוגע להשמדה המונית ולא משנה של מי, לא למד דבר מהשואה, השואה היתה חוקית לחלוטין, מוסרית? אבוי אם חוק הוא מה שמנחה אותנו בנוגע למוסר בסיסי.

      השואה היא טאבו, כאילו רק אנחנו עברנו אותה, לא נרצה לשנייה לחשוב שאנחנו מסוגלים להתנהג באותו אופן עבור מישהו אחר, לא נרצה לחשוב שהדבר הזה קורה גם עכשיו במקומות אחרים ואנחנו לא עושים כלום.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      ההפניה מ-Ynet שנעלמה (צילום מסך)

      ביום אחרי הזכייה שלי ב"אח הגדול" העלו תמונה שלי ב-Ynet יחד עם תמונתו של היטלר שהיה "חובב בעלי חיים" (שזה בולשיט גמור, גם את כלבתו האהובה היה קורע במכות, מעולם לא היה צמחוני, סבל מבעיות עיכול קשות ובהמלצת רופאיו נדרש להתנזר מבשר אך לא הצליח), תמונה שהוחלפה מיד כשהחלו להגיע תלונות רבות מצד טבעונים. אבל לנו אסור להשוות.

      ביום אחרי שימות ניצול השואה האחרון וילך לעולמו, ניקח נשימה, נתפלל למען עילוי נשמתו, נשב שבעה לזכרו - ואחרי כל זה נוכל להפסיק להיתמם. התנהגנו חרא לניצולי השואה שלנו ואנחנו גורמים שואה ללא שום בושה ליצורים אחרים.

      תיעוד ממדגרת רמת הכובש של "קירות שקופים" (ספק 500 , רועי שפרניק)
      כך נראה מה שנשאר מהאפרוחים מהתמונה הקודמת, אחרי שהם עוברים במגרסה. תיעוד ממדגרת רמת הכובש (צילום: רועי שפרניק)

      אחתום על ציטוט של אדגר קופפר-קוברוויץ, ניצול מחנה הריכוז דכאו: "אני מסרב לאכול בעלי חיים משום שלא אזין את גופי בסבלם ובמותם של יצורים אחרים. אני מסרב לעשות כן, משום שידעתי כל כך הרבה סבל בעצמי, שאני יכול לחוש את כאבם של אחרים כשאני נזכר בסבל שלי".

      זה הלקח הכי חשוב והכי בלתי נלמד.