מבוך העינויים של ד"ר הולמס: סיפורו של אחד מגדולי הרוצחים הסדרתיים אי פעם

"נולדתי עם השטן בתוכי. לא יכולתי אלא להפוך לרוצח, כמו משורר הנכנע להשראה המביאה עליו את שירתו. נולדתי כשהשטן עומד לצד מיטתי בזמן שאני מגיח לעולם – ומאז הוא לצדי"

גם אם הוא סבר אחרת, ראשית חייו של ד"ר הנרי הווארד הולמס הייתה נורמלית למדי. איש לא יכול היה להעלות על הדעת כי בבוא העת יהפוך לאחד הרוצחים הסדרתיים השפלים והאכזריים ביותר שצמחו בארה"ב, ולמעשה לרוצח ההמונים הראשון שתועד בהיסטוריה המודרנית. על רקע הסערה שהתעוררה השבוע לאחר מעצרו של פיודור בייז'נרי מחיפה, החשוד ברצח כמה נשים, החלטנו לחזור לאחד הסיפורים המזעזעים, הבלתי נתפסים והמרתקים ביותר בתולדות הפשע העולמי: סיפורו של הרוצח הסדרתי העירוני הראשון, הרופא ששבה בקסמיו את כולם והסתיר סודות אפלים וקודרים, ד"ר ה.ה הולמס. השבוע ימלאו 120 שנה למותו האלים.

הוא נולד במאי 1861 למשפחה אמידה בניו המפשייר, שלישי מארבעה אחים ואחיות. שמו המקורי היה הרמן וובסטר מאדג'ט; רק בבגרותו הוא בחר לו שם קליט יותר. להוציא פרצי אלימות מצד אביו השתיין, חווה הרמן הקטן ילדות רגילה ומפונקת למדי: הוא למד בבתי ספר טובים ונחשב ילד אינטליגנטי במיוחד. עם זאת, היה גם צד אפל בילדותו, צד שייתכן שיצר את המפלצת שבתוכו. חבריו לכיתה קינאו בו על הצלחתו בלימודים ומדי פעם הציקו לו והפחידו אותו. באחת הפעמים אילצו אותו שני ילדים גדולים ממנו להיכנס למשרד הרופא בעודו "נאבק וצורח". "הם לא הרפו", כתב לימים, "עד שעימתו אותי פנים אל פנים עם אחד מאותם שלדים מחייכים. בגלל זרועותיו הפרושות נדמה היה לי כי בתוך רגע ילכוד אותי". הולמס נזכר בחוויה המטלטלת "והמרושעת" הזו כחוויה שהפחידה אותו בתחילה, אך מאוחר יותר "הקסימה אותו" וגרמה לו לרצות להפוך לרופא. מהר מאוד פיתח הנער אובססיה למוות. מהר מאוד הבין שהוא נולד עם השטן בתוכו.

בן 23 סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת מישיגן וקיבל תואר דוקטור. חרף גילו הצעיר, הוא כבר היה נשוי כמה שנים לקלרה לוברין ואב לרוברט, שהפך לימים לחבר מועצת העיר אורלנדו. בתקופת לימודי הרפואה שלו נהג הולמס לגנוב חלקי גופות מהמעבדות, להמיס אותן בחומרים חומצתיים ולערוך בהן ניסויים שונים. במקביל הוא ניסה לקבל כספי ביטוח בעבור הגופות, כשסיפר לחברות הביטוח שהמנוחים מתו בתאונות דרכים. ברבות השנים הוא שכלל את הונאות הביטוח שלו, ובין השאר הכריח את העובדות שלו, שהיו לקורבנותיו, לבטח את חייהן. הוא שילם על הפוליסה, והוא גם היה המוטב. ב-1886 עזב הולמס את אשתו ובנו בניו המפשייר ונסע לבדו לשיקגו. הוא ירד מאחת ממאות הרכבות המגיעות מדי יום לעיר, הביט אל המולת העיר והתאהב בה קשות.

"הנטייה לרצוח באה אליי בטבעיות כמו שלרוב בני האדם באה הנטייה לעשות את הדבר הנכון. בעוד בני האדם חשים חמלה ורחמים, אני חשתי אכזריות. והיכן שאחרים חשו צורך להציל חיים – אני הרהרתי במחשבות על הריסתם"

הולמס התחיל לעבוד בשיקגו בבית המרקחת הקטן של אליזבת הולטון בשכונת אנגלווד, ומהר מאוד הוכיח את עצמו כעובד מסור וחרוץ. לאחר שבעלה של הולטון מת מסרטן, הציע לה הולמס לרכוש ממנה את החנות. הולטון הוקסמה מהרופא הצעיר והשרמנטי ונענתה לבקשתו. אחרי שהעסקה הושלמה הוא רצח אותה, ולכל לקוח ששאל אותו איפה היא, סיפר שהיא עברה לקליפורניה כדי להיות קרובה למשפחתה. כעבור זמן קצר החליט לרכוש מבנה נטוש ששכן מעבר לכביש והפך אותו למבנה מהודר בן שלוש קומות שאנשי השכונה כינו "הטירה". אחרי שנודע מה בדיוק קרה במבנה, הוא נקרא "טירת הרציחות".

ב-1893 חגגה שיקגו את יום השנה ה-400 לגילוי אמריקה. הייתה זו אחת החגיגות הגדולות בתולדות העיר. במסגרת החגיגות, התקיימה בעיר "התערוכה העולמית" - תערוכת-ענק שבה הוצגו חידושים טכנולוגיים רבים ובהם נורת הליבון, המסטיק והגלגל הענק. התערוכה נועדה להפגין את עוצמתה של ארה"ב ולהניב רווחים נאים למארגנים. לפי ההערכות, מספר המבקרים בתערוכה היה כ-28 מיליון – כמעט מחצית מאוכלוסיית ארה"ב באותם ימים. זו הייתה אמורה להיות השנה של שיקגו, השנה שבה מיליוני בני אדם יבקרו בעיר, יבלו בה וייהנו. ואכן, מיליוני בני אדם נהרו מרחבי המדינה לתערוכה המוצלחת. עשרות מהם לא שבו הביתה מעולם, בגלל טירופו של אדם אחד – ד"ר ה.ה הולמס.

כמה שנים קודם לכן, בעוד העיר מתכוננת לתערוכת הענק, החליט הולמס להסב חלק מטירתו למלון עבור המבקרים הצפויים. לשם כך, הוא בנה עשרות חדרים בקומה השלישית במבנה. לצדם הוא בנה בחשאי מבוך חולני ומופרע שנועד לשמש אותו למעשי הרצח הסדיסטיים שלו. היו שם 100 חדרים ללא חלונות, דלתות שנפתחות רק מצד אחד, פתחים שמובילים לקירות לבנים, מדרגות לשום מקום, צינורות שמטרתם לא ברורה, מסדרונות בזוויות עקומות ומעבר אחד, שרוחבו כרוחב גוף האדם, המוביל לכבשן. הולמס דאג לכך שאיש מלבדו לא יידע מה בדיוק המבנה של המלון, ולכן נהג לפטר את הפועלים אחת לכמה שבועות בטענה שהם עושים עבודה לא מוצלחת ומיד להעסיק חדשים. במהלך הבנייה הוא אף שינה תדיר את התכניות, דבר שהקשה רבות על הפועלים ועל הקבלנים.

המלון היה למלכודת מוות. הולמס השתמש במבוך המפלצתי שיצר כדי להתעלל באורחיו ולרצוח אותם. הוא עשה זאת במגוון דרכים סדיסטיות שהסבו לו הנאה רבה. חלק מאורחי המלון נחנקו בגז שהוא העביר לחדריהם בצינורות. אחרים מצאו את מותם בחדר שהולמס קרא לו "תא התלייה הסודי"; חלק נעל בכספת ענקית שהצמיד למשרדו עד שנחנקו למוות, וחלק אחר נעל בחדרים קטנים וסודיים עד שגם הם מתו ברעב ובצמא. את הגופות הוא נהג להעביר למרתף, לנתח אותן ולהפשיטן מעורן. את השלדים מכר לבתי ספר לרפואה. הוא שרצח גם גברים וילדים, אבל ברוב המכריע של קורבנותיו היו נשים, ובפרט נשים בלונדיניות.

"כשבודקים מספרית את קורבנותיהם של הרוצחים הסדרתיים, מגלים שלפחות 75% הם נשים וקטינים", מסבירה ד"ר חוה דיין מבית הספר לקרימינולוגיה באוניברסיטת חיפה. "זה דפוס שחוזר על עצמו ולרוב הוא מתקשר למניעים הפסיכולוגיים של הרצח. לרוב, רצח סדרתי נועד לענות על צורך פסיכולוגי: תחושת עליונות, התמודדות עם זעם ורגשי נחיתות וצורך ארוטי. בניגוד למעשי רצח שקורים בעקבות קטטה, ויכוח או רצון להשיג דבר-מה, רצח סדרתי קשור למבנה הפסיכולוגי הבעייתי של הרוצח, ולעתים הוא אף שואב סיפוק מיני מרצח. בשליש מהמקרים ניתן לראות שרוצחים סדרתיים מבצעים עבירות מין בקורבנות שלהם".

מוטיבים נוספים בשיטותיו של הולמס המתאימים לפרופיל הקרימינולוגי של רוצחים סדרתיים הם ידע פורנזי והשחתת הגופות. "הולמס למד רפואה, עבד כרוקח והיה לו ידע אנטומי", מסבירה ד"ר דיין. "אגב, גם ג'ק המרטש היה כזה; ההערכה היא שהוא היה רופא בעצמו או לכל הפחות סטודנט לרפואה כי ראו שיש לו מיומנות גבוהה בחיתוך ובביתור גופות. הולמס ידע עם אילו חומרים הוא יכול להרוג אנשים, איך להשיג את החומרים ואיך להשתמש בהם. המקומות שעבד בהם קירבו אותו פעם אחר פעם למוות, אלו היו הזירות שגרמו לו לעוררות. נוסף על כך, הולמס השחית את הגופות, בדיוק כמו שרוצחים סדרתיים רבים עושים. רבים מהם מתעסקים עם הגופה ועם איבריה בגלל המניעים הפסיכולוגיים שבגינם הם רוצחים. ביתור הגופה מעורר אותם מינית או מאפשר להם חוויה של התעלות רגשית או תחושה של ניצחון על המוות. אגב, בניגוד לפרופיל של רוצחים סדרתיים, להולמס לא הייתה שיטת רצח קבועה שחוזרת על עצמה".

מאפיין נוסף של רוצחים סדרתיים הוא היעדר היכרות בינם לבין הקורבנות שלהם, מה שעלול להקשות מאוד על עבודת המשטרה. "ברוב מקרי הרצח ה'רגילים', הנרצחים והרוצחים מכירים זה את זה, וזה נותן לחוקרים קצה חוט", מוסיפה ד"ר דיין. "במקרים של רוצחים סדרתיים זה בדיוק להיפך: הם רוצחים אנשים שהם כלל לא מכירים, וגם אין שום היכרות בין הנרצחים השונים. אם נוסיף לכך את העובדה שפעמים רבות רוצחים סדרתיים נדמים כלפי חוץ כאנשים נורמטיביים לגמרי, נבין מדוע המשטרה מתקשה מאוד לאתר אותם מהר. כשאישה נרצחת, ב-95% מהמקרים הרוצח הוא מכר, בדרך כלל בן הזוג או בן משפחה אחר. כלומר, למשטרה יש רשת חשודים מידית. כשמדובר ברוצח סדרתי, אם הוא לא עושה טעויות בזירה, לוקח הרבה זמן למצוא אותו".

"לא רק שלא הסתפקתי בלקיחת חיים בדרך הפשוטה, חיפשתי אחרי מכשירים מוזרים, פנטסטיים ואפילו גרוטסקיים. זה עורר בי סיפוק גדול ואפשר לי לעבוד על התכניות הרצחניות שלי. ואני השתעשעתי איתם בהתרגשות של אלכימאי שנמצא במרדף חם אחרי אבן החכמים"

אכן, הולמס רצח בעיקר אנשים שלא הכיר. עם זאת, בניגוד לפרופיל המקובל של רוצח סדרתי, הוא נהג לרצוח גם אנשים שהכיר, ובראשם המאהבת שלו ג'וליה סמית, שבעבר הייתה נשואה לאחד ממעסיקיו. ב-1891 בישרה סמית להולמס כי היא בהיריון ממנו ודרשה שיתחתן איתה. הולמס הסכים להינשא לה, אך הבהיר שהוא לא מעוניין בתינוק. ההפלה תוכננה לערב חג המולד. הולמס נתן לסמית מנת יתר של סם ההרדמה כלורופורם והרג אותה. לאחר מכן רצח גם את בנה מנישואיה הראשונים. לכל מי ששאל אותו לאן נעלמו סמית ובנה, השיב כי הם נסעו לאיווה כדי להשתתף באירוע משפחתי.

הולמס, אגב, היה חובב נשים לא קטן: בזמן שהיה נשוי לקלרה לוברין התחתן בשיקגו עם אישה ושמה מירטה בלקנאפ. בעודו נשוי לשתיהן, נישא בשלישית לאישה נוספת ושמה ג'ורג'ינה יוק. לדברי ד"ר דיין, לרוצחים סדרתיים יש יכולת בלתי-רגילה ליצור חיץ בין הצדדים השונים באישיותם. "בזכות המיומנות שהוא מפתח כדי להסתיר את הצד הסדיסטי באישיותו, הוא מצליח גם להיות מעורב בשלוש או ארבע מערכות יחסים מקבילות". הולמס היה גבר נאה, והוא שפע כריזמה וקסם אישי. שיערו הכהה ועיניו הכחולות הותירו רושם עז על כולם והוא נהג לשבור את כל הכללים המקובלים עם נשים: הוא עמד קרוב, נעץ מבטים חודרים, נגע יותר מדי – והן נענו לחיזוריו.

במהלך נסיעת עסקים לבוסטון הכיר בחורה ושמה מיני ויליאמס. הוא חקר על אודותיה וגילה כי מצפה לה ירושה נאה ועיקרה שטח אדמה בטקסס. בספרו המונומנטלי על הולמס "השטן בעיר הלבנה" תיאר הסופר אריק לארסון כיצד ויליאמס, כמו נשים אחרות, נשבתה בקסמו של הרופא הכריזמטי: "הוא לקח אותה להצגות ולקונצרטים וקנה לה פרחים, ספרים וממתקים. בכל פעם שאמר לה שעליו לשוב לשיקגו נראתה מיני, למרבה העונג, הרוסה לגמרי. במהלך 1889 נהג הולמס לנסוע בקביעות לבוסטון, בכל פעם סחף את מיני למערבולת של מופעים וסעודות (...) היעדרו של הולמס שבר את לבה של מיני. היא הייתה מאוהבת. ביקוריו עוררו אותה לחיים; נסיעותיו מוטטו אותה".

בסופו של דבר אהבתה גברה עליה והיא עברה לשיקגו. הולמס הציע לה עבודה כמזכירתו האישית והיא הסכימה. בזיכרונותיו כתב הולמס כי ויליאמס גילתה "כישרון יוצא דופן לתפקיד". הולמס הבטיח למיני נסיעה לאירופה, בית נאה וכמובן ילדים, אבל לפני הכול שכנע אותה לרשום את הקרקע בטקסס על שמו של אלכסנדר בונד. מה שמיני לא ידעה הוא שאלכסנדר בונד הוא שם בדוי של הולמס עצמו ושהוא שואף להשתלט על ירושתה. לאחר מכן עודד את מיני להזמין לשיקגו את אחותה אנה, שפקפקה לכל אורך הדרך באמינות הקשר בין השניים. הולמס הפעיל את קסמיו על אנה והצליח להתחבב גם עליה. כל פקפוקיה נמוגו והיא שמחה בשמחת אחותה המאוהבת. יום אחד הזמין הולמס את אנה ויליאמס לסיור במלון שלו, מלון התערוכה העולמית. כשנכנסה לכספת בקומה העליונה, יצא ונעל את הדלת הכבדה. לאחר מכן פתח את צינור הגז הרעיל לתוך הכספת והתענג על צרחותיה. כעבור כמה דקות היא מתה. זמן קצר לאחר מכן גם מיני "נעלמה".

קורבן נוסף של הולמס, שעמו הייתה לו היכרות מוקדמת ועמוקה, היה בנג'מין פייצל. פייצל היה נגר בעל רקע פלילי שהפך לחברו הקרוב של הולמס ולמעשה לשותפו העסקי בכמה מיזמים. אחרי שסגרו את המלון בשיקגו, עזבו הולמס ופייצל את העיר ועברו לטקסס, ומשם נדדו למיזורי ולפילדלפיה. לאורך המסע שלהם עשו שורת מעשי הונאה: בפילדלפיה הונה הולמס חברה לביטוח חיים, כשזייף לכאורה את מותו של פייצל ופדה פוליסה בסכום של כמעט 10,000 דולר. כשהצטברו ראיות להונאה שכרה חברת הביטוח את שירותיה של סוכנות בילוש שאיתרה את עקבותיו של הולמס בוורמונט, והוא נעצר. הולמס הודה בהונאה ובשלב זה נדמה היה שהתיק סגור. עם זאת, לפתע הצטברו עוד ועוד ראיות לכך שהולמס לא זייף את מותו של פייצל אלא רצח אותו - הרעיל אותו ושרף את גופתו. רק לאחר שרצח את שלושת ילדיו של פייצל נעצר הולמס.

"עליכם להבין כי כבר מהשעה הראשונה להיכרותנו, עוד בטרם ידעתי כי היה בעל משפחה הצפויה לספק לי קורבנות נוספים להרוויית צימאון הדם שלי, היה בכוונתי להרוג את פייצל"

בחיפוש במרתפי "טירת הרציחות" בשיקגו נמצאו גופות במצב נוראי עד כדי כך שלא היה ברור בכמה גופות מדובר. הולמס היתל בחוקריו שוב ושוב, שיקר, הודה, חזר בו, סתר את עצמו, ועשה אינספור מניפולציות. "להולמס נטייה חזקה לבחור בשקר והוא מלווה את שקריו במין הצטעצעות נמלצת", כתב חוקרו בעדות המובאת בספרו של לארסון. "בשעת דיבור עוטה הולמס ארשת של גילוי לב, ומנסה במקרים מסוימים לעורר חמלה – אם הדבר עשוי לפעול לטובתו – כשהוא משמיע את דבריו בקול רועד ובעיניים לחות. אז הוא עובר במהירות לדבר בנחישות ובנמרצות כאילו נבעו לפתע מתוך הזיכרונות היקרים שנגעו ללבו כעס צדקי או החלטה תקיפה".

בסתיו 1895 עמד הולמס למשפט בפילדלפיה בגין רצח פייצל. המשפט היה רצוף עדויות זוועה מפי הרוקח שנלווה לשוטרים בבית שבו נמצאה הגופה. בזמן אחת העדויות, התרומם הולמס ממקומו ואמר: "אבקש מבית המשפט לסיים את הישיבה כדי שייוותר זמן מספיק לארוחת הצהריים". לאורך כל עדותה המצמררת של אשתו של פייצל, לא הפגין הולמס כל רגש. בספר "השטן בעיר הלבנה" צוין כי עיתונאי שנכח באולם כתב: "על פניו הייתה נסוכה הבעה של אדישות מוחלטת. הוא ערך את רישומיו כאילו ישב במשרד וכתב מכתב עסקי". חבר המושבעים הרשיע אותו, והשופט גזר את דינו למוות בתלייה. מאוחר יותר פרסם בעיתונות המקומית הודאות שלפיהן רצח 27 בני אדם. קשה לדעת כמה אנשים באמת רצח. ההערכות הגיעו ל-200 נרצחים. יכולתו המדהימה לתמרן ולהציג חדשות לבקרים אמיתות ובדיות הקשתה על בית המשפט לדעת איזו גרסה אמיתית. ב-7 במאי 1896, בגיל 35, נתלה הולמס. לעוזר מפקד הכלא שהלביש עליו את חבל התלייה פנה בחיוך רגוע ואמר: "אל תמהר, ידידי הוותיק".

"ממה שאני רואה, אני מאמין באמונה שלמה שאני הופך להיות דומה יותר ויותר לשטן. למעשה, האמונה הזו כל כך טבועה בתוכי, עד כדי כך שאני משוכנע לחלוטין שאין בי יותר שום דבר אנושי"

הולמס, שפחד שגופתו תיגנב אחרי הוצאתו להורג, סירב לאפשר ניתוח לאחר המוות. עורכי דינו דחו הצעה של 5,000 דולר תמורת הגופה ותמורת המוח בלבד. לפי הנחיותיו של הולמס, ארונו מולא במלט, גופתו הונחה בתוכו, ומעליה נוצקה שכבה נוספת של מלט. חודשים אחדים לאחר מכן קרו כמה דברים מוזרים שגרמו לגדולי הספקנים להאמין שהולמס הוא אכן השטן: הבלש שחקר אותו חלה במחלה קשה, מפקד הכלא שלו התאבד, ראש חבר המושבעים התחשמל למוות, הכומר שליווה אותו בדרכו האחרונה נמצא מת בנסיבות מסתוריות, אביה של אחת מקורבנותיו נכווה קשות, משרד התובע המחוזי נשרף כליל ורק דבר אחד נותר שם ללא פגע: תמונתו של ד"ר הנרי הווארד הולמס, הרוצח הסדרתי הראשון של אמריקה.