יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו

דעה: מגיעה ליהודים מדינה, גם בלי קשר לשואה

השואה היא לא דגל לנפנף בו בזירת הבינלאומית – בעיקר בגלל שאנחנו כאן בזכות ולא בחסד. אנחנו כאן כי זו מולדתו הטבעית, ההיסטורית של העם היהודי. אבל ללא ספק השואה צריכה לעמוד כתמרור אזהרה לנגד עינינו: זה מה שעלול לקרות לנו בהיעדרו של צבא משלנו ומדינה משלנו

  • יום השואה
הללי ז'בוטינסקי
חשוב לזכור את השואה, ולזכור שיכולה להיות עוד שואה, ובגלל זה אנחנו צריכים מדינה יהודית (צילום: AP)

כשניצול השואה האחרון ימות, משהו ימות בנו. בכולנו. הידיעה המוחשית, הבלתי ניתנת להכחשה, שדבר נורא כל כך יכול לקרות לנו שנית אם לא תהיה מדינת ישראל – עלולה להפוך מעובדה מוצקה לתחושת בטן עמומה, אם לא נשכיל להבין כיצד לשמר ולהעביר את זכרון השואה הלאה, לדורות הבאים.

השואה היא לא הגורם היחידי שבזכותו יש לנו מדינה: התנועה הציונית החלה את דרכה הרבה לפני שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון ומאמצי כינון המדינה היהודית, לצערנו העמוק, רק הואצו בגללה. אבל ללא ספק השואה צריכה לעמוד כתמרור אזהרה לנגד עיניהם של כל דורות העם היהודי: זה מה שעלול לקרות לנו בהיעדרו של צבא משלנו, בהיעדרה של פיסת אדמה– קטנה וצחיחה ככל שתהיה – ששייכת רק לנו.

(תוכן מקודם)

פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

בשיתוף נומייר פלוס
לכתבה המלאה
יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

לא משנה איך מסובבים את זה - מדינת ישראל, לראשונה מאז תקופת הממלכה החשמונאית, מחקה את המילה "פליט" מצדה של המילה "יהודי". כשבכיריה של מפלגה באנגליה סבורים שהיטלר היה ציוני ובצרפת חבישת כיפה ברחוב נחשבת לפרובוקציה, המחשבה המנחמת היחידה היא שלבני קהילות התפוצות יש בית לברוח אליו.

לא צריכים תירוץ לגור בארץ שלנו

הדור שלי הוא דור נפלא. בהרבה מובנים, אנחנו ההתגשמות של מה שמנהיגי התנועה הציונית חלמו עליו: צברים טבעיים, שחולמים, מקללים ואוהבים בעברית. הבעיה היא שהפריבילגיה שלנו, דהיינו קבלת מדינה יהודית כעובדה קיימת, היא גם חרב פיפיות. חלקים מהדור שלי עושים ריסטרט להיסטוריה וחושבים – במקרה הטוב - שציונות היא מושג שנס ליחו ובמקרה הפחות טוב, שמדובר באיזו קללה, מקור לבושה. המילים "פאשיזם" ו-"אפרטהייד" נזרקות לאוויר יותר מדי ומעידות על בלבול מונחים עמוק וחמור מכך – על הצלחה מסחררת של תנועת ה-BDS. הנה, הם שכנעו גם אתכם בשקרים המסולפים והמעוותים שלהם.

לפי דעתי, השואה היא לא דגל לנפנף בו בזירת הדיפלומטיה הציבורית – לא רק מפני שזהו טיעון שחוק אלא בעיקר בגלל שאנחנו כאן בזכות ולא בחסד. אנחנו כאן כי זו מולדתו הטבעית, ההיסטורית של העם היהודי. גם אם נניח את שכתוב בתנ"ך בצד, לא משנה כמה האויבים שלנו מנסים לנתק ולטשטש את הקשר שלנו לאדמה הזו, ממצאים ארכיאולוגיים מוצקים מוכיחים אותו שוב ושוב. ביום שבו נפנים ונזכור שזה באמת המקום שלנו ושאנחנו לא צריכים להתנצל, זילות השואה תיגמר כי פשוט לא נזדקק לה כ"תירוץ".

אפשר – וצריך – להתווכח בינינו על הדרך בה המדינה שלנו מתנהלת. אפשר – וצריך – להעביר ביקורת בריאה על המתרחש כאן. אבל ביום בו ילך לעולמו ניצול השואה האחרון, אולי יותר מאי פעם, אסור לנו לשכוח שמדינת ישראל היא זכותנו הטבעית.

ואחתום במילים המדוייקות של סבא-רבא, זאב ז'בוטינסקי, שנכתבו עוד לפני השואה: "בעיר ההיא ראיתי, תוך סחי, פיסה אחת מגויל תורה קרוע. ניערתי בזהירות מקלף נצחי את האבק שבו היה זרוע ושם כתוב: "בארץ נוכריה" - רק שתי מילים מספר עם הנצח. בשתי מילים הללו חבויה, היסטוריה של כל פרעות הרצח".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully