יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו

ליבוביץ' צדק: כולנו הפכנו ליודונאצים. דעה

הלקח שנראה שכולנו למדנו מהשואה הוא הצורך במדינה עצמאית ליהודים, חזקה מאוד, מוגנת היטב. אין סוף לדיבור על הלקח הזה, והוא מתגלם לפני הכל באחד הצבאות החזקים בתבל. אבל לא בכך מדובר, אלא בלקח האחר: היה בנאדם

  • יום השואה
איתן בקרמן
הרוב הפך לאדיש או גזען, ומזה הוא חשש. ישעיהו ליבוביץ' (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

במסגרת השיח הפנימי הלוהט כאן, רווי השנאה והזעם, ספק אם יש מושג קשה, פרובוקטיבי, מטריד מנוחה, יותר מהצירוף המילולי שהביא לחלל העולם הפרופסור המנוח ישעיהו ליבוביץ': יודונאצים. שהרי אין בתפישה הישראלית, ובצדק, רוע צרוף יותר מזה של הנאצים. אין ולא היתה, לתפישתנו, זוועה אנושית גדולה יותר. והנה בא הפרופסור, מצביע על הקורבן, ומספר לו: הארור באדם הוא אתה.

קל להצביע על מקרים מסוימים, נדירים, שבהם הביטוי יודונאצי כמעט ואינו מעורר קונפליקט. אדם שמגיע לביתם של חפים מפשע, ושורף אותו על יושביו על שום מוצאם, זכאי בנקל לתואר הבלתי נכסף. כך בקצה הסקאלה. אבל מה דינו של מי שלא פעל כך, אולם מצדד בפעולה? ומי שאינו מצדד, אך גם אינו מתנגד, אלא אדיש לה? ומי שאינו אדיש, אפילו מתנגד, אבל אומר לעצמו או למכריו "לא נעים, אבל נו מילא, ערבים"?

גם אצל הנאצים לא כולם טבחו. מספרית, רק חלק קטן מעשרות מיליוני הגרמנים שתמכו בתנועה הנאצית היו שותפים פעילים להשמדה. האחרים היו דרג תומך, מקרוב או מרחוק, או סתם ממלאי פקודות, או חיילים ואזרחים שלא נטלו חלק במכונת ההשמדה, ואפילו מי שפשוט עמדו מרחוק ולא אהבו את הנעשה, אבל שתקו.

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

בשיתוף שחל
לכתבה המלאה
יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

אין שום סיבה הגיונית להחיל את הביטוי יודונאצי על הרוב הכמעט מוחלט של הישראלים, שאינם שותפים בפעולות זוועה או תומכים אדוקים בהן (אם כי, נדמה כי מספרם וכוחם של האחרונים מתעצם מיום ליום). נדמה לי שגם הפרופסור ליבוביץ' ידע להבחין היטב בין גרמנים ארורים לישראלים תמימים. המסר שלו, להבנתי, היה אחר: אתם יהודים שלא למדו את הלקח.

עיוורים אל האחר

הלקח האחד מהשואה, ברור ומוסכם על כולם, הוא הצורך במדינה עצמאית ליהודים, חזקה מאוד, מוגנת היטב. אין סוף לדיבור על הלקח הזה, והוא מתגלם לפני הכל באחד הצבאות החזקים בתבל. לא בכך מדובר, אלא בלקח האחר: היה בנאדם. מהסוג שהיהדות הליבוביצ'ית האמינה בו. כזה שיודע להסתכל גם על האחר, הומאניסט, שואף לשלום, ובעיקר: מבין שהגזענות היא המחלה האנושית הקשה מכולן. גם אם יש לה, לעתים, סיבות שלכאורה אפשר להבין. כי עוד לא נולדה בהיסטוריה האנושית הגזענות שתומכיה לא היו משוכנעים לחלוטין בצדקת נימוקיהם. עיוורים לחלוטין אל האחר.

במובן המסוים הזה, גם בלי להתעמק בסכסוך האיזורי או הבין-דתי, בכל אחד מאיתנו יש מהיודונאצי. השיפוט, ההתנהלות, האפליה, כלפי אדם כלשהו בשל מוצאו, אמונתו, המגדר שלו, כל מה שמתאסף לכדי המושג הבסיסי גזענות, הוא חטא שהיהודים, שמגדירים עצמם כמי שסבלו ממנו יותר מכל קבוצה אנושית אחרת, אמורים להיות הרגישים והזהירים ביותר בכל הקשור בו. גם בינינו, וגם בנוגע לכל אוכלוסיה שונה. אחרת, אנחנו נותנים לגיטימציה גם לאנטישמיות באשר היא. ומי היו האנטישמיים המנוולים מכולם, אם לא הגרמנים הנאצים.

קשה לומר, במילים עדינות, שמקפידים אצלנו בתשומת הלב למחלה הארורה הזו. בתור הקורבנות שלה, אנחנו פוטרים את עצמנו בקלות מהדיון בה. מהסתכלות במראה. בשאלת האסון היהודי יום השואה עוסק ללא הפסק, אבל את סוגיית הגזענות, לשמה, שאמורה להוות גם היא ענין מרכזי ביום הזה, אנחנו מחביאים בעליית הגג.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully