אמא שלי מטפלת בניצולי שואה. רובם מבוגרים ותשושים מכדי להגיע לקליניקה שלה, ולכן היא נוסעת אליהם, פעמיים בשבוע, לדיור המוגן. במשך שעה או יותר היא שומעת מהם על ילדותם - על החיים לפני, בזמן ואחרי. חלקם מעולם לא הסתירו את מה שעברו, חלקם שתקו כל חייהם ורק בערוב ימיהם מצאו את העוז לדבר, אך בכולם, כך מספרת אמי, ניכר צורך עז בעיניים שיביטו בהם, באוזניים שיאזינו ובלב שיסכים לעזור להם לשאת מעט את הזיכרונות, ואולי להבין מהם משהו.
לפני שעונים על השאלה החשובה "איך עלינו לחנך את הילדים בנושא השואה אחרי שימות ניצול השואה האחרון?", אולי ראוי שנשאל את עצמנו איך חינכנו את ילדינו עד היום, כשכמעט 190 אלף מניצולי השואה עוד חיים בינינו?
"זה לא מספיק, אנחנו צריכים טקס חזק. כזה שיזעזע!". את ההצהרה הזאת שמעתי לפני עשרים וחמש שנה מפיה של י"בניקית אמביציוזית ונחושה, שהייתה אחראית על תוכן הטקס בו השתתפתי כסדרנית בשנתי הראשונה בתיכון. למען השגת המטרה הוחלט להקרין בפני התלמידים קטע מהסדרה "מלחמה וזיכרון", בכיכובה של ג'ין סימור, ששודרה אז בערוץ הראשון בשעות בהן ילדים לא הורשו לצפות. אני זוכרת איך גלגלו למרכז החדר את עגלת הטלוויזיה הכבדה, כיבו את האור והקרינו סצנה קצרה ומחרידה (בכל מובן), בה נדחפים באכזריות נשים, זקנים וילדים אל תוך תאי הגזים והם בוכים ומתחבקים. הדלת נסגרת בפניהם, רגע של דממה ואז צרחות של אימה, הם מגרדים את הקירות, מטפסים אחד על שני, מנסים להיחלץ. משהו נאטם בי לרגע. משהו כנראה חייב להיאטם כשצופים בדבר נורא כל כך. אבל אני כן זוכרת את הבחילה. את הקושי להסיט את המבט, וגם את התמיהה שחשתי כשראיתי את מארגנת הטקס מביטה בתלמידים מהצד בשביעות רצון. ברגע אחד העצב, הבלבול, הכאב שחשו, נלקחו מהם, ונשאר רק פחד, שיתוק ושאט נפש. וזו הייתה, כנראה, בדיוק התגובה שהיא חיפשה.
עדותו של העד באולם הספורט לפני הטקס כבר לא הספיקה. במערכת החל להתעורר הצורך להרחיק אותנו מסיפורים קונקרטיים ולימוד מקיף, ולשאת אותנו אל עבר עולם מטלטל של קלישאות מזוויעות וסיסמאות תוקפניות וריקות מתוכן. ומאז הרף עלה ועלה. או בעצם ירד והוזנה. נכון, שלושים שנה אחרי כבר לא מקרינים סצנות כאלו בפני תלמידים, כי בכל זאת, האסתטיקה משחקת תפקיד בימינו - אבל מורות ביסודי מטילות על ילדים משימה להכין יחד עם הוריהם טלאי צהוב, כזה ש"משקף אותם אישית" ומפעילת צהרון שולחת בני ארבע הביתה כשטלאי שגזרה מפיסות בדים מקשט את חולצות הספיידרמן שלהם. וזה מזוויע לא פחות. ככה זה, כשמתקשים לבנות זהות, וחיים בהיסטריה של פחד מפני עולם שמייחל להשמדתנו, הדרך לבניית גטו מאולתר בפעוטונים וארוחת ארבע מקליפות תפוחי אדמה, תהיה קצרה מאוד. אנחנו נניק אותם שואה מרגע הולדתם והם לא ישכחו. לא ניתן להם לשכוח. הרי הם מוכרחים ללמוד את הלקח. אסור שישכחו.
מניצולי השואה לא אכפת לנו
הם לא ישכחו כאילו שאפשר - אבל תהיו בטוחים שהם יאטמו. ואיך לא? כמה זוועה אפשר לראות לפני שיורד איזה מסך על הנשמה? כמה הפרדה בין יהודים לכל מי שלא אפשר להכיל לפני שמתחילים להאמין שבאמת יש הבדל? וכשאתה אטום ומאמין שיש הבדל, כמה רחוק אתה מהיכולת לבצע זוועות בעצמך? אז בואו, למען עתיד ילדינו, נפסיק רק לרגע את טירוף הזיכרון, ונשאל את עצמנו - מהו בדיוק הדבר אותו אנחנו נותנים להם לינוק? האם זה מה שהיינו רוצים שילמדו ויזכרו?
הרי מניצולי השואה לא איכפת לנו. לא באמת. אנחנו מנפנפים בדאגה כלפיהם, אבל למעשה מתעלמים מהם. אנחנו מאפסנים אותם בין אלפי עוולות אחרות ופעם בשנה, ביום השואה, מוציאים אותם למצעד בושה בדף הפייד של הפייסבוק שלנו. כשאתם יושבים סביב שולחן החג ומספרים לילדים איך גם בדור הזה הצלחתם לצאת ממצרים, איכפת לכם שחיה לה איזו הוניה בת 87 בעוני מחפיר, בודדה ועזובה בלי כסף לתרופות? הקשבנו לסיפורים שלהם, ראיינו אותם, צילמנו, תיעדנו, תייקנו. השתמשנו בהם וזרקנו אותם. מה למדנו מהם? הם הצליחו לשנות אותנו בכלל?
הדרך בה אבחר אני לחנך את ילדיי בנושא השואה עוברת דרך ההבנה שהעוול שנגרם לך, הכאב שאתה עצמך חווית, מותיר בך אחריות גדולה. אחריות לפתח רגישות ולזהות מצב בו אתה עצמך גורם עוול לאדם אחר. קורבן, לאחר שניצל, יכול לבחור להפוך כוחני, דורסני, תוקף בעצמו. והוא יכול לבחור בדיוק את ההפך - לפתח אמפטיה לאחר ולנסות ולדאוג שאף אחד, לעולם, לא יחווה סבל דומה. זו בחירה ואפשר וצריך לבחור מחדש. ואת זה אפשר לעשות רק בלימוד מעמיק. כזה שאינו חוויתי, אינו ויזואלי, אינו מניפולטיבי. זה צריך לקרות בשיעור היסטוריה, לא בשיעור ציונות, וזה צריך לכלול למידה רחבה של ההיסטוריה האנושית כולה, וסקירה ראויה ושווה של כל העוולות שנעשו לכל בני האדם, בכל הדתות, מכל העמים. לא רק לעם הנבחר.