פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      7 הערות על הפריימריז באינדיאנה

      המיליארדר הביס את קרוז השנוא במדינה שנחשבת לבסיס תומכיו ואחרי יותר מ-60 שנה, הולך להתמודד אדם ללא עבר ציבורי על תפקיד נשיא ארה"ב. וגם: ההימור האמיץ של קלינטון. רותם דנון, עורך מגזין "ליברל", מסכם את ליל הפרישה הדרמטי

      7 הערות על הפריימריז באינדיאנה
      צולם באמצעות הסמרטפון של וואווי, עריכה: ניר חן

      (בסרטון: נציג המפלגה הרפובליקנית בישראל בריאיון לאולפן וואלה! NEWS)

      1. האיש שלא היה שם

      64 שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שלנשיאות ארצות הברית התמודד אדם שלא נבחר קודם לכן לאף תפקיד ציבורי אחר. ב-1952 היה זה דווייט אייזנהאואר. גם המפלגה הדמוקרטית וגם הרפובליקנית חיזרו אחריו בטרם החלה המערכה. לפני כן, הוא היה המפקד העליון של בעלות הברית במלחמת העולם השניה, המפקד העליון הראשון של נאט"ו ונשיא אוניברסיטת קולומביה.

      ב-2016 יהיה זה דונלד טראמפ. איש שהמפלגה שאותה חמס ניסתה לעשות הכל כדי להרחיקו ממנה. לפני כן היה יזם רעשני, תגרן, כושל לא פעם ותמיד שנוי במחלוקת, כוכב ריאליטי וחביב מדורי הרכילות. המומנטום שלו מאיים כבר לייצר סיכוי אמיתי לכיבוש הבית הלבן. הוא נצמד לקלינטון בסקרים האחרונים והכל עובד לטובתו. בסרט "המלך ראלף" (1991) מגלם ג'ון גודמן "ויייט טראש" אמריקני, אדם קולני וחסר נימוסים, שמתגלה כצאצא לשושלת המלוכה הבריטית ומוכתר למלך בארמון בקינגהאם. טראמפ עשוי לייצר גרסה מציאותית לתסריט הזה, הרבה פחות קומית והרבה יותר מפחידה.

      דונלד טראמפ לאחר הניצחון באינדיאנה (רויטרס)
      נצמד לקלינטון בסקרים האחרונים. טראמפ (צילום: רויטרס)

      2. עניין של מומנטום

      אמנם קשה לראות איך אדם כל כך שנוא ומבדל יזכה באמריקה ההטרוגנית של 2016, אבל מומנטומים הם לעתים חזקים מהכל. ב-2008 ניצחה הילרי קלינטון את ברק אובמה בפריימריז במדינת אינדיאנה. כבר היה ברור שאובמה הוא המוביל, אבל המדינה השמרנית בחרה בה. חצי שנה לאחר מכן, אובמה ניצח – באינדיאנה – את ג'ון מקיין. מדינה לבנה, רפובליקנית, שלא רק הצביעה קודם לכן פעמיים לג'ורג' וו. בוש, אלא נתנה את קולותיה גם לכל מועמד רפובליקני אחר לנשיאות, בעשרות השנים שקדמו לכך. אפילו לבוב דול מול ביל קלינטון ב-1996 ולג'רלד פורד מול ג'ימי קרטר (הנוצרי והדרומי – והמנצח) ב-1976. זה עניין של מומנטום, שיוצר את ההרכב הספציפי של המצביעים בפועל, בתוך כמחצית האמריקנים שמממשים את זכות הבחירה שלהם בנובמבר.

      3. פרישה בשידור חוזר

      הפרישה של טד קרוז נראית כמעט כמו שידור חוזר של פרישתו של מרקו רוביו. אז, רוביו היה מי שדובר כמועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר לעצור את צונאמי טראמפ. אז, טראמפ מיקד בו את הקמפיין השלילי. דליי הרפש על "ליטל מרקו" נשפכו ביד נדיבה. "טד השקרן" עוד לא היה בפוקוס. בישורת האחרונה, רוביו יצא מכליו וירה לכל הכיוונים, לעג לגודל הידיים ו(ברמיזה) לגודל איבר המין של טראמפ. לבסוף הוא נמחק במדינה שבה הוא היה אמור להיות הפייבוריט, מדינתו שלו פלורידה.

      בישורת האחרונה לפני אינדיאנה, גם קרוז יצא מכליו. לא פלא. טראמפ גדש להתפקע את סאת העלבונות. בואכה אינדיאנה היה זה שוב סיפור בזבלון העיתונאי 'נשיונל אינקוויירר', שטראמפ אולי שתל, ודאי ניצל. אחרי הרמיזות לבעיות הנפשיות של אשתו, היידי קרוז, והפצת תמונות כעורות שלה, הפעם דובר על אביו של קרוז. טראמפ הציף את הסיפור, שדיבר על קשרים לכאורה של האב עם לי הארווי אוסוולד, רוצחו של הנשיא ג'ון קנדי.

      ניצחון לטראמפ גם באינדיאנה - קרוז פרש: "נסגר הנתיב לניצחון" (רויטרס)
      יצא מכליו וירה לכל הכיוונים. קרוז (צילום: רויטרס)

      בתווך הושתלו אוהדי טראמפ בעצרות האחרונות של קרוז, הגיעו מרחק נגיעה מהמועמד והתעמתו עמו באופן קולני. אילו זו הייתה ישראל, כבר היו מכות רצח. קרוז יצא מכליו וירה לכל הכיוונים. הוא דיבר על הבגידות של טראמפ והציף ריאיון שלו בעבר אצל הווארד סטרן, שבו אמר שהעובדה שהוא – טראמפ – לא חטף מחלות מין, זה 'ניצחון מרשים בקרב'. "הוויאטנם שלו". ואז, קרוז נמחק במדינה שבה הוא היה אמור להיות הפייבוריט. אינדיאנה הנוצרית והשמרנית.

      רוביו שתק יחסית מאז המחיקה בפלורידה. גם קרוז נמנע בנאומו מלשלוף חצי ארס מאשפתו הגדושה נגד המנצח, אבל הוא לא ישתוק. בניגוד לרוביו, שעוד יכול להיות לו סיבוב פוטנציאלי מוצלח לנשיאות, לו יש פחות מה להפסיד, וזה גם אינו אופיו. הוא יעשה הכל כדי לשחוט את טראמפ בהמשך, כאאוטסיידר רפובליקני, העמדה שמעולם לא עזב באמת.

      4. הטרגדיה של "זודיאק"

      הבוחרים לא אהבו את טד קרוז. בוויסקונסין, שבה ניצח בחודש שעבר, לא היו אלו המסרים שלו שעשו את העבודה, אלא רגע קוסמי נדיר במערכה המשוגעת הזו, שבו תנועת never trump קיימה קמפיין חיצוני, נרחב ואפקטיבי. כשקרוז מדבר, זה לא עובד. או שהוא מנסה להתמרכז ולהתרכך, ואז איש לא מאמין לו; או שהוא חוזר לפורטה שלו, מסרים שמרניים נוצרים, שכבר לא מעניינים אף אחד. קרוז דיבר שוב ושוב על הפרדה בשירותים למשל (מקרה הטרנסג'נדרית ושירותי הנשים); הבוחרים סתמו את האוזניים. טראמפ קיבל אתמול שוב רוב בקרב המצביעים האוונגליסטים. בסקרי היציאה מהקלפיות, הם אמרו שלא מעניינות אותם מלחמות הפוליטיקה סביב הדת. איפה היה המחקר של קרוז לפני הסקרים האלה?

      והנה עוד נתון: 53% מהרפובליקנים אמש אמרו שהם "מרגישים נבגדים" על ידי המפלגה שלהם. המספרים האלה גדולים ומשמעותיים כמעט בכל מדינה שהצביעה עד כה. אם המפלגה תתנער מטראמפ, היא תזין במודע את התחושה הזו. אם תאמץ אותו (וזו המגמה כרגע), תהפוך למפלגת המועמד המחריד ביותר בהיסטוריה הפוליטית המודרנית באמריקה. חרב הפיפיות המושלמת.

      ברק אובמה בסעודה עם כתבים בוושינגטון, לצד קרול לי וג'רי סייב, נשיאי סוכנות התקשורת של הבית הלבן, 1 במאי 2016 (רויטרס)
      גם הוא מדבר על תפקידה של התקשורת. אובמה (צילום: רויטרס)

      קשה להאשים את הבוחרים. סיפור האבא של קרוז היה אחד מיני רבים שניסה לקעקע את דמותו השנואה. בשבועות האחרונים אפילו הסתובבה בדיחה ברשת, שתפסה תאוצה והתפתחויות, שטענה שקרוז הוא-הוא הרוצח הסדרתי הידוע "זודיאק" שפעל בארצות הברית בסוף שנות ה-60' ותחילת ה-70' (קרוז, כמובן, נולד רק ב-1970).

      ג'ון ביינר, היו"ר הרפובליקני הקודם של בית הנבחרים, כינה אותו בשבוע שעבר "לוציפר", לא פחות. הבוחרים לא סובלים אותו, כי הוא אדם בלתי נסבל. המפלגה שלו לא סובלת אותו, כי הוא פוליטיקאי בלתי נסבל. לנסות ולשכנע את האומה לעצור את תופעת טראמפ באמצעות הצבעה לקרוז, זה כמו לנסות לשכנע מישהו לנקות בוץ באמצעות חרא.

      טראמפ, הציניקן האולטימטיבי, הגיב לפרישת קרוז בטפיחה פומבית על שכמו של המפסיד. זה כמו הנער הבריון שעומד מול יועצת בית הספר, לצדו תלמיד אחר שאותו פוצץ במכות רגע לפני כן, וטוען לפניה שהכל בצחוק, הם בכלל best friends.

      5. וכרגיל, התקשורת אשמה

      כשטראמפ ייבחר, אם ייבחר, לנשיאות ארצות הברית, יתחילו בקתדרות האקדמיות לערוך סימפוזיונים על תפקיד התקשורת בהעלתו לשלטון. במופע הסטנד אפ החד שלו ביום שבת האחרון הפנה ברק אובמה אצבע מאשימה כלפי כלי התקשורת בסיפור. הוא צודק. זה העידן המקליק, כבר תשעה חודשים שכל ליין אפ טלוויזיוני, כל עמוד ראשי בעיתון וכל הומפייג' של כל אתר, מלא ב"טראמפ", "טראמפ" ועוד קצת "טראמפ" לקינוח.

      הילארי קלינטון פוגשת תומכים במערב ויר'יניה (רויטרס)
      משקיעה את הכסף במדינות הבאות. קלינטון (צילום: רויטרס)

      התוכן פחות חשוב. הכמות היא שנותנת את הטון ומתדלקת את התנועה הביזארית הזו. ומבחינה כמותית, טראמפ מחזיק בנפח תקשורתי בארצות הברית, שעולה על זה של קים ג'ונג און בתקשורת הלאומית של קוריאה הצפונית. בשנה שעברה, כשהחלו הסערות סביבו, פיטרה אותו רשת NBC (במסגרתה הגיש את הריאליטי "המתמחה"). בפראפרזה על אורי דן ואריק שרון, מי שלא רצה אותו ברשת שידור אחת ותכנית ריאליטי, קיבל אותו בכל המרחב התקשורתי 24/7, ואולי גם בבית הלבן.

      6. הניצחון המוזר של הקשיש הזועם

      ההישג של ברני סנדרס הוא - שוב - יותר הפסד של קלינטון מאשר ניצחון של הקשיש הזועם. הוא מוזר במיוחד הפעם, שכן המומנטום שלו נמחק כמעט לחלוטין. מטה הבחירות שלו הפך מבולגן, ובוצעו בו פיטורים וחילופים לא מעטים בזמן האחרון. קצב גיוס התרומות שלו יורד באופן דרסטי מדי יום (בחודש מרץ הוא גייס 44 מיליון דולר, באפריל רק 26 מיליון, ורובם בתחילת החודש). כל מה שהוא עושה הוא להמשיך ולשחוק את המועמדות של קלינטון, שהיא ודאית ב-99.9%.

      סנדרס בזבז המון כסף באינדיאנה. קלינטון, שידעה שהוא יכול לקצור שם הישג, בחרה בכל זאת לא לבזבז כמעט דולר במדינה הזו. הכסף שלה מושקע במדינות הבאות, והקמפיין שלה חזר להיות קמפיין ארצי מול הרפובליקנים. זה קור רוח מתמטי יוצא דופן. קלינטון מוכנה לתת לסנדרס הישגים נוספים, כשהיא מחשבת את משאביה בקפידה ומתרכזת בזירה הלאומית ולא הדמוקרטית. האם החישוב הזה הוא נכון עבורה, נדע רק בעתיד.

      7. זיכרון קצר

      אבל קלינטון, השנואה, השחוקה, המתקשה לגייס את אמון הבוחרים, היא גם השועלה הפוליטית הוותיקה ושבעת הקרבות ביותר במערכה הזו. יכול מאוד להיות שהיא צודקת. סנדרס יהיה בעתיד הלא רחוק סיפור חולף. אופנה ישנה. לסוג הקהל שלו, קהל צעיר ונלהב, יש בדרך כלל זיכרון קצר. בואכה הוועידה הדמוקרטית בקיץ, סנדרס צפוי להישכח. הצעירים יעברו הלאה, לחופשת הקיץ שטופת ההורמונים שלהם. סנדרס לא יעניין כבר אף אחד. אם יעקוץ את קלינטון והדמוקרטים, אחרי שהראשונה תקבל רשמית את המינוי, הוא כבר לא יצטייר כלוחם צדק ושוויון גדול ואותנטי. אם יתעקש להמשיך ולנדנד, ייראה בעיקר פתטי. הוא יהפוך מצ'ה גווארה לדון קישוט.

      רותם דנון הוא עורך מגזין ליברל
      theliberal.co.il