מאבקם של לוחמי הצדק היהודים בנאצים: "גאוות הגזע שלכם מטופשת"

"אינני מתנגד לגירושי משורות עורכי הדין, אני נמצא בחברה טובה. אמנם, עד כה לכבוד היה לי להיות עורך דין גרמני, היום נראה לי שהכבוד הוא לא להיות עורך דין גרמני", את הדברים הללו כתב הלמוט קלמפרר, עורך דין ודוקטור למשפטים גרמני בן 32, במכתב תשובה למשרד המשפטים בסקסוניה בחודש מאי 1933 – לאחר שרישיון עריכת הדין שלו נשלל בשל "העדר מוצא ארי".

קטעים מהמכתב הקריאה אחייניתו של קלמפרר, עורכת הדין חווה מרצקי, בטקס השקת התערוכה "עורכי דין חסרי זכויות", בחודש שעבר. הטקס התקיים במסגרת הכנס השנתי של לשכת עורכי הדין, בנוכחות שגריר גרמניה בישראל ובמעמד ראש הלשכה עורך הדין אפי נוה.

בהמשך מכתבו כתב קלמפרר "נכון שאינני ממוצא ארי. אני משתבח במוצא היהודי כמו ישו הנוצרי וקרל מרקס, הפרקליטים של החלכאים, המודחים והמדוכאים. לא שאני גאה במוצאי, שהרי הדבר לא תלוי בי; גאוות גזע היא מטופשת. אך אני שמח שאני שייך ליהדות".

קלמפרר לא הופתע מכך שרישיונו נשלל. חודש לפני כן נשללו רישיונותיהם של כמעט כל עורכי הדין היהודים בגרמניה. הוא ארז את חפציו, לקח את אשתו ובתו אדית, ועזב את גרמניה לספרד, משם המשיך באנייה לאורוגוואי.

בליל עזיבתו כתב את מכתב התשובה, שבו נכתב עוד: "כל משאבי האומה אינם עוד. אני כמו כל העולם, הייתי צוחק אם הבכי לא היה פורץ – הבכי לא על גורלי, לא על יהודי גרמניה ואף לא על קורבנות המשטר החדש, אלא בכי על גרמניה, על ארצי שמחקה עצמה מרשימת האומות התרבותיות. הדיחו נא אותנו מהמקצוע: אנו לא נחדל להילחם למען הצדק. זהו היעוד שלנו, כשם שהגרמניות היא תרבותנו והיהדות – מוצאנו. לא תוכלו ליטול זאת מאתנו".

התערוכה "עורכי דין חסרי זכויות" מוצגת ברחבי העולם כבר כמעט 20 שנה ומביאה את סיפוריהם של 20 עורכי דין ומשפטנים יהודים מתוך 4,000 שהתגוררו ופעלו בגרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. את התערוכה בישראל אוצרים עורכי הדין מיכל שקד ומיכאל קמפינסקי. התערוכה עוסקת בין היתר בשלילת רישיונם של עורכי הדין וניסיונם הכושל להמשיך ולהילחם על זכויותיהם - שהסתיים במקרים רבים ברצח, בהתאבדות או בעזיבת המולדת. מעטים מאלו שניצלו שבו לעבוד כעורכי דין.

בתחילת המאה ה-20 בגרמניה היה שיעור עורכי הדין היהודים גבוה, ועד 1920 עלה מספרם בהתמדה. פירמות משפחתיות שגשגו ומשרדים חדשים נפתחו. כך, בברלין לבדה ב-1 בינואר 1933 היו 4,000 עורכי דין יהודים - כמחצית מכלל עורכי הדין בעיר. התקופה השלווה יחסית של רפובליקת ויימאר באה לקצה בסוף אותו החודש, עם מינויו של היטלר לקנצלר. באותו רגע חדלה גרמניה הדמוקרטית להתקיים. המשטר הנאצי ביסס את כוחו על ההפרדה בין יהודים ולא יהודים, גם בתחום המשפט. הרציונל היה לסלק את היהודים ולשפר את הכנסתם של הלא יהודים.

ב-31 במרץ 1933 יצא צו שלפיו אסור היה לשופטים, לתובעים כלליים ולעורכי דין יהודים להיכנס לבתי המשפט בפרוסיה. למחרת הוכרז יום חרם בכל הרייך נגד בתי עסק וכלבו יהודיים ונגד רופאים ועורכי דין יהודים. באותו יום פרץ האס.איי. לבתי משפט בערים רבות בחיפוש אחר יהודים. שבוע לאחר מכן, כל עורכי הדין היהודים בגרמניה היו צריכים אשרות חדשות לעבודה. רק עורכי דין שהוסמכו לפני 1914 או שלחמו בקו הראשון של מלחמת העולם הראשונה הורשו להמשיך לעסוק בעריכת דין - עד שכל עורכי הדין היהודים סולקו בשנת 1938.

השינוי היה מיידי: אחוז עורכי הדין היהודים בפרוסיה פחת מ-28.5% ל-18.5%, בבוואריה מ-17.8% ל-12.6%. בנוסף, היה הכרח בחוק לפרק שותפויות בין עורכי דין יהודים ללא יהודים; עורכי דין יהודים כבר לא יכלו לתת סיוע משפטי לנזקקים ולא הוזמנו כעדים מומחים לבית המשפט. אלה שניתן להם להמשיך מונו למעין יועצים חוקיים, והם הורשו לייעץ ולייצג רק יהודים.

בעבור אותם עורכי דין, רישיון עריכת הדין היה יותר ממקור פרנסה, זה היה חלק מהגדרתם העצמית. הם ראו במקצוע עריכת הדין את הקו הקדמי נגד התקפות כלפי הצדק שבישרו את העתיד לבוא - מעין מדרון חלקלק שמתחיל בהצרת יכולתו של עורך הדין להגן על מי שזקוק ומחמיר עם כל פגיעה עד שאין יותר צדק או תקווה לצדק. עם קבלת ההודעה על שלילת רישיונם, התאבדו כרבע מעורכי הדין היהודים בגרמניה, קרוב לאלף בני אדם.