וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד

17.10.2002 / 9:42

דן, סטודנט לרפואה, עוסק לפרנסתו בסאדו-מאזו. מיכל בעדני פגשה אותו לשיחה, על הצד האפל והלא מוכר של הכאב המענג והלכה עימו למחוזות אסורים

מאת: מיכל בעדני

במבט ראשון, דן, ניראה כמו חלומה הרטוב של כל אימא יהודיה: הוא צעיר, נאה מאוד, יהודי שמחזיק גם בדרכון אמריקאי, והכי חשוב, הוא סטודנט לרפואה. לפני חשיפת הנדוניה כדאי להוסיף עוד פרט שולי אחד לגביו: דן עוסק בסאדו-מאזו גם לפרנסתו. מיכל בעדני פגשה אותו לשיחה, על הצד האפל והלא מוכר של הכאב המענג והלכה עימו למחוזות אסורים.

בצומת הדרכים הלא-נודעת, בנקודת המפגש בין כאב לעונג, נשען על עמוד דוקרני, חיכה לי דן. יישרנו ביחד את ה"טאבו", כאילו היה מכנסיים מקומטים, על כורסת הפסיכואנליזה, והמשכנו משם ביחד אל מחוזות האסור.

דן הוא סטודנט אמריקאי לרפואה, שלפעמים משיל מעליו את חלוק המתמחים הלבן, ועוטה על גופו המסוקס שרשראות מתכת, צמידים דוקרניים, חגורות עור רחבות וגם שוט, אימתני במיוחד.

פרויד דיבר על שני יצרים יחידים שמניעים ומובילים אותנו בחיינו: אחד הוא יצר המוות - הטנטוס והשני יצר החיים הידוע גם בשמו הארוטי, ארוס. שני הקצוות הללו, שנראה כאילו לא יפגשו לעולם, מטלטלים ומנערים אותנו ונופחים בנו רוח קיום. הצמצום שעשה פרויד, ההחלטה שעל אף כל קשת המצבים האנושיים, שני אלו הם העיקריים והדומיננטיים, גם מקרבת אותם זה אל זה, והופכת אותם לשני צדדים של אותה מטבע.

החיבור בין יצר מוות ליצר הארוטי מתהווה גם ביחסי סאדו-מאזו. כשהסאדיזם הוא חיבור בין התרגשות אירוטית וסיפוק מיני, עם גרימת כאב פיזי או מנטלי לאחר, והמזוכיזם הוא עונג מיני, שמתקבל בעקבות כאב פיזי או התעללות באחר. השילוב ביניהם נקרא סאדומזוכיזם.
המושג סאדיזם נקרא על שמו של הסופר הצרפתי המרקיז דה-סאד (1740-1814) שנודע ביצירות כמו "ג'ולייט", "פילוסופיה בחדר המיטות" ו"מאה ועשרים ימי סדום", יצירות שמשוחררות מכל טאבו ומכל זיקה משפחתית. דה סאד תיאר ביצירותיו פעילויות סקס מגוונות, ששילבו עונג וכאב פיזי-מנטלי שהוא עצמו התנסה בהן בחייו.

איך סטודנט לרפואה מוצא עצמו עוסק בסאדו-מאזו ?

תמיד נמשכתי לצד האפל של הדברים. יש גם משהו משעמם במושג "טוב". הכל שקט, כלום לא קורה, אין עליות ואין ירידות, אין דרמה ואין מתח. לפעמים אדם יכול לבחור באופן מודע בכאב, בטרגי, בשביל ליצור ריגושים. גם היצירות הגדולות של התרבות מכילות רוע, יצרים אפלים, רצח, בגידה, אהבה אסורה, ואנחנו עדיין מזדהים איתן. בלעדי הרוע, היצירות לא היו כל-כך גדולות. הרע תמיד היה יותר מעניין מהטוב.

מה חוקי המשחק?

יש "מאסטר" ויש את ה"עבד". לעבד יש את הזכות המלאה לומר "לא", "עד פה, את זה אני לא מוכן", בניגוד למשל לאישה מוכה, שאין לה זכות לבחור או להחליט. הדינמיקה מושתת על הרצון של העבד להיות חלק מהסיטואציה. זה ההבדל מסתם אקט של אלימות. כשאני הייתי "עבד" של בחורה למשל, היו לי את הקווים האדומים שלי: לא רציתי שיגרם לי נזק פיזי טרמינלי. לעומת זאת, אין לי בעיה עם מכות יבשות שמשאירות סימנים מקומיים, כי אחרי כמה זמן זה עובר. המאסטר מפסיק ברגע שהעבד מבקש, יש פה עניין של אמון כמו בין בני-זוג. לעבד צריך להיות אמון מלא במאסטר, שאכן הוא יכול להפקיד את גופו בידיו והוא ידע בדיוק מה לעשות, מאסטר מקצועי יודע בדיוק איך כל נגיעה מרגישה, איך כל מכשיר פועל על הגוף. בתור מאסטר, אני לא רוצה להכאיב למישהו שלא רוצה את זה. זה הכל עניין של הדדיות.

מבחינה אישית?

סאדו מאזו זה גם העניין שלי וגם העבודה שלי. בניו-יורק עבדתי במועדון שנקרא "La Maison De Sade" המיסיון של סאד. המועדון מאפשר ל"טירונים חדשים" להציץ לתוך העולם של הסאדו-מאזו, לכן המועדון הוא יותר "תיירותי". חוץ מזה, היו לי גם לקוחות, שאתם הייתי נפגש באופן אישי, תמורת 100$-200$ לפגישה. גם בארץ יש לי כבר לקוחות, שהגיעו אלי דרך חברים. בפגישה המקדימה עם הלקוח חשוב לי לדבר אתו ולברר במי מדובר. מתוך ניסיון אישי, אני כבר יכול לקלוט טיפוסים מעורערים נפשית, עם אלו, אני לא רוצה לעבוד. הלקוחות שלי מגיעים מתוך סקרנות, רצון לבדוק גבולות אישיים, רצון להשיל מעליהם תדמית יומיומית ולהיכנס לדמות. בחיים האישיים שלי, היו לי יחסי סאדו-מאזו עם בחורות שיצאתי איתן. כשאני נכנס לתפקיד של "עבד" עם בחורה, אני צריך להימשך אליה, והיא גם צריכה להיות חזקה מספיק, כי סף הכאב שלי גבוה מאוד. בחיים האישיים הצד הארוטי מאוד חשוב.

האם עניין ה"עבד" בא מתוך יצר הרס עצמי ?

לא. בפירוש לא. כל העניין הוא משחק. משחק שיכול להימשך כמה זמן שמחליטים המשתתפים. הוא יכול להימשך שעה ויכול גם להימשך שנה. יחסים כאלו יכולים גם להשתלב בתוך חיי זוגיות, אהבה ושותפות מלאים. בדרך כלל אנשים שנמצאים בעמדות מפתח רוצים במשחק להיות עבד, כלומר, נתונים לשליטה של מישהו אחר ולהפך.
המשחק הוא היכולת לאבד שליטה. להיות חלש. להשיל מעליך הכל.

מתי עונג הופך לכאב, מתי בתוך הכאב אנחנו מוצאים גם סוג של עונג?

כאב הוא עונג מוגבר (multiple) ליטוף יכול להפוך לכאב אם הוא מוגבר. ליטוף בשיער יכול להפוך לכאב אם מושכים בשיער. האקט הוא להגיע למצב שבו אתה משיל מעליך את כל העכבות הנורמטיביות, מוריד את כל מגננות והמסכות בשביל לראות מה נשאר בסוף, כלומר, מי אתה מתחת לכל הדברים. זהו סוג של חיפוש עצמי. בסוף התהליך משהו חדש קורה. ברגע שמגבילים את אחד מחמשת החושים יתר החושים פועלים באופן מוגבר. האחרים מתחדדים. אנשים עיוורים שומעים יותר טוב. כשנותנים לך כאב אתה מחפש יותר את העונג. אם אתה לא
מחפש אותו, אתה לא תמצא אותו".

בשלב הזה, דן העדיף לפנות לתחום ההתמחות השני בחייו, כלומר לרפואה, מתוך ניסיון להסביר לי את ההגיון באמצעות המדע. "המוח מפריש משכי כאב פיזיים, שעובדים על הגוף כמו אופיום או מורפיום. בעתות מצוקה הגוף משחרר חומרים אלו מהמוח והם גורמים לעונג".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully