משפחת הטילים המדויקים תוצרת כחול-לבן משנה את שדה הקרב

הפער המודיעיני שהוביל לפרוץ מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 לא היה ההפתעה היחידה שחיכתה לכוחות צה"ל. בלחימה בשדה הקרב מול צבאות מצרים וסוריה, טילי הנ"ט מתוצרת סובייטית הסבו נזק אדיר לשריון הישראלי. תחקירי צה"ל הצביעו על נקודת התורפה באופן מובהק: 60% מהטילים שפגעו בטנקים, מרביתם טילי "סאגר", הצליחו לחדור לתא הלחימה.

מלבד מערכות המיגון ששולבו בטנקים, כולל מערכת "מעיל רוח" הייחודית, שהביאו לתוצאות שונות לחלוטין במלחמת לבנון השנייה, משרד הביטחון החל לחפש אחר מענה מבצעי יעיל גם בפיתוח טיל נגד טנקים (נ"ט) תוצרת כחול-לבן. המשימה הוטלה על חברת רפאל, שמופקדת על פיתוח אמצעי לחימה בתעשייה הצבאית.

נקודת המוצא היה ה"סאגר" הסובייטי, שנישא בתוך מזוודה. הטיל, שמגיע לטווח של שלושה קילומטרים ובעל כושר חדירה של כ-200 מילימטרים, היה משוגר אל המטרה וסוחב אחריו חוט שהיה אמור לייצב את הטיל במעופו ויוצר צליל אימתני. מזוודות כאלה שהגיעו לידי צה"ל הובאו למדענים ישראלים והועברו למעבדות ושדות ניסויים.

המומחים הישראלים הבינו במהרה כי כל מגע בטיל, גם אם מדובר באבק או ברוח חזקה, פוגע בכושר הדיוק שלו. משרד הביטחון רצה טיל מדויק יותר, ובעל כושר חדירה גבוה מאוד לטווח יעיל של שישה קילומטרים. בתחילה היה נדמה למהנדסים כי מדובר ביעד בלתי אפשרי, אך ככל שחלף הזמן פריצת הדרך הטכנולוגית נראתה אפשרית. כבר בראשית פיתוחו של הטיל שייקרא "תמוז" היה ברור כי מדובר בטיל שישנה את פני המערכה מול טנקי המערכה המתקדמים בעולם, וזכה לכינוי "אימת השריון הסורי".

הטיל תוכנן עם כמה ראשי קרב, נגד טנקים, נגד מבנים ובונקרים, ורסס נגד בני אדם בשטחים פתוחים וכלי רכב קרביים קלים. בשנת 1982 נמסרו טילי "תמוז" הראשונים לידי יחידות מיוחדות תחת מעטה חשאיות, מחשש שהטכנולוגיות פורצות הדרך יודלפו לאויב. עד לשנת 2010, נשמרו התכניות כאחד מהסודות הכמוסים ביותר של מערכת הביטחון.

ה"תמוז" היה בעל ראש אלקטרו-אופטי, שהעניק לטיל יכולת דיוק יוצאת דופן ואפשרות לכוונו גם לאחר השיגור. יכולת התקשורת שלו לאחור הוגדרה באותם הימים כפורצת דרך, מכיוון שהיא אפשרה להעביר למפעיל תמונה בזמן אמת ולתקן את מעופו, לשנות את המטרה במקרה הצורך ולהימנע מחשיפתו עד לרגע הפיצוץ עצמו.

כבר אז הגדירו במשרד הביטחון את ה"תמוז", שהאפיל על מתחריו בעולם, "קטר טכנולוגי". היה ברור כי מדובר בטיל ראשון בסדרה, ויפותחו אחריו טילים טקטיים נוספים. ברבות השנים פותחו הטילים הבאים בסדרה, עד לגרסה האחרונה "תמוז 5".

התמוז המתקדם, שפוגע במטרות בטווח של 20 קילומטרים ובמהירות של 220 מטרים לשנייה, קיבל דחיפה נוספת בשנת 2005, כשאלוף פיקוד צפון דאז בני גנץ – שיתמנה לימים לתפקיד הרמטכ"ל – הוזמן על ידי מפקדי יחידת מיתר לתצוגת תכלית. זו הוכיחה מעל לכל ספק כי הטיל המדויק מסוגל לפעול באופן ממוקד, כולל בפגיעה בחלון בית.

תוך כדי השימוש, המערכת שוכללה. תפיסת ההפעלה, "שגר, צפה ועדכן", הייתה מנוגדת לטילים אחרים בעולם שפעלו בשיטת "שגר ושכח". היכולת לשגר את הטיל תוך עשרות שניות מרגע זיהוי וקביעת המטרה שינתה את פני המערכה. התכונות פורצות הדרך של הטיל, שפותחו על ידי המהנדסים בחברת רפאל, עלו על כל דמיון – ובצה"ל ובמשרד הביטחון רק גדל התיאבון לפיתוחים נוספים.

על השולחן הונחה דרישה לפתח טיל דומה לטווח קצר, במשקל נמוך יותר. באמצע שנות ה-90 נחשפה בפני צה"ל התשובה הטכנולוגית: טיל "ספייק LR", שמכונה על ידי הלוחמים "גיל". המהנדסים הצליחו לכוון את ה"תמוז", ששוקל 71 קילוגרמים, למשקל של 13.5 קילוגרמים בלבד. יכולותיו בשדה הקרב המודרני צדו את עיני המטה הכללי של צה"ל, שרכש אותו בהיקף מכובד עבור פלוגות החי"ר והגדודים – לא עוד רק יחידות מיוחדות. בכך, רשמה זרוע היבשה מהפכה נוספת.

טיל ה"גיל" נותן למפקד הגדוד או למפקד הפלוגה עצמאות בהשמדת מטרות בטווח קצר. אין עוד צורך בהמתנה מייגעת להגעתו של מסוק קרב או של כוח מיוחד, שישגרו טיל לעבר המטרה, שעלולה להיעלם ברגעים אלה או לאיים על הכוח. "הצלחנו למזער את טיל ה'תמוז' בזכות טכנולוגיה חדשה ותפיסות חדשות", הסביר רן קפלן, מנהל השיווק של חטיבת היבשה בחברת רפאל. לדבריו, "ה'גיל' מאפשר לדרג הטקטי גמישות גבוהה מאוד במעבר בין מטרות נסתרות. חיסכון הזמן הוא אדיר".

בשנת 1998 נכנס הטיל לפעילות בצה"ל. בשונה מה"תמוז", שעדיין נשמר בחשאיות, הוחלט במשרד הביטחון לאפשר את שיווק ה"גיל" לחו"ל. באותם ימים, צבאות אירופה התנהלו תחת האיום של טנקי המערכה הרוסיים, והתיישנות טילי הנ"ט מדור ב' כמו "מילאן" הצרפתי-גרמני וה"עורב" האמריקני נתנו את אותותיהם.

האמריקנים יצאו לרכש נרחב של טיל "ג'אבלין" תוצרת ארצות הברית, שפעל בשיטת "שגר ושכח" לטווח של 2.5 קילומטרים, ושל טיל ה-MMP הצרפתי, שהגיע לטווח של ארבעה קילומטרים. עם זאת, תכונותיו של ה"גיל" קרצו לצבאות המערביים, שהעדיפו את התפיסה היצירתית של רפאל, שהעניקה כושר תמרון ויכולת קבלת החלטות מרגע השיגור ועד לפגיעה במטרה.

ההזמנות של טיל ה"גיל" מאירופה העידו יותר מכל כי חברת רפאל קראה היטב את המפה. פריצות הדרך הטכנולוגיות, בשילוב עם תפיסת ההפעלה של צה"ל – שרצה את הלוחם במרכז מרגע השיגור ועד לפגיעה במטרה – אפשרו מהפכה בתחום הטילים הטקטיים החכמים. תכונות הטיל, ששווק תחת השם הלועזי "ספייק", לצד הנכונות של חברת רפאל לשתף מדינות זרות בפיתוח ובייצור, והמחיר הזול ביחס למתחרים, הפכו אותו לאחד מהמוצרים הכי חמים בשוק הביטחוני העולמי.

בראשית שנות ה-2000 שוב עלה הצורך בחידוד החושים של צה"ל ובפיתוח טילים קטנים יותר ומדויקים, במטרה למזער פגיעה בסביבה. חברת רפאל פיתחה וייצרה את טיל "פרח בר" בעל ראש אלקטרו-אופטי, שמגיע לטווח של שמונה קילומטרים וניתן לשיגור ביום ובלילה ובתנאי מזג אוויר מורכבים. בהמשך, פותח ויוצר ה"טקאט", טיל אישי לטווח של 1,500 מטרים נגד בונקרים או יעדים בשטח פתוח, לפי דרישה של מדינה זרה.

מהנדסי רפאל הצליחו למזער את ה"טאקט" למשקל של עשרה קילוגרמים, והוא נועד לרמת הפלוגה והמחלקה. למרות משקלו הנמוך, הוא מצויד במצלמה שמשדרת לאחור ביום ובלילה. הטיל עונה לצורך של מפקד המחלקה בעידן הנוכחי, שמתמודד עם מטרות רבות, חלקן ניידות וחלקן חצי נייחות, כמו משגר רקטות שנפתח ועולה מבטן האדמה, ונבלע שוב אחרי השיגור.

ככל שחלף הזמן, הוכיחו מפעילי הטילים ביחידות השונות בצה"ל כי יכולת השליטה בטיל מאפשרת לפגוע באמצעותו לא רק במטרות נייחות, אלא גם במטרות ניידות, כמו מבוקשים שנעים בכלי רכב. לחשאיות שהטיל השקט מאפשר במקרים כאלה וליכולת להגיב תוך שניות ספורות היה חלק בהפיכתו להצלחה מסחררת.

"דמיין לעצמך שבאמצע הקרב נדרש כוח החי"ר להתקדם בשטח בנוי מאזור לאזור, ובמבנה סמוך בקומה החמישית יש איום בזווית בלתי-סבירה שמסכנת אותו מאוד", תיאר קפלן. "אין למפקד הכוח יותר מדי ברירות – או להסתכן ולחסל את האויב בתמרון, או לשגר לעברו טיל בצורה מדויקת. אני חושב שהתשובה לשאלה מה עדיף ברורה מאוד. זה כמו לירות כדור מרובה M16, רק שבמקרה הזה מדובר בטיל ישראלי".

מנתונים שנמסרו מחברת רפאל עולה כי עד כה נמכרו כ-25,600 טילים ממשפחת "ספייק" ל-25 מדינות. 4,500 מהם שוגרו באימונים או בפעילות מבצעית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, בישראל, או בעיראק ובאפגניסטן, על ידי צבאות זרים. איטליה, הולנד, הודו, פינלנד, קולומביה, פרו, קוריאה הדרומית, בריטניה וגרמניה הן רק חלק מהמדינות שרכשו את הטילים.

"את התמורות של הטילים האלה ניתן היה לראות במלחמת לבנון השנייה", סיפר קפלן בגאווה. "לא מעט משגרים שאותרו נפגעו על ידי טילי ה'תמוז' וה'גיל'. אם סגירת מעגלי האש לא היו מהירים, היו נופלים עוד רקטות וטילים על עורף מדינת ישראל. מתארי לחימה דומה היו במבצעי 'עמוד ענן' ו'צוק איתן'. לדיוק יש משמעות גדולה כשחיזבאללה וחמאס מסתירים את המשגרים שלהם בבתי אזרחים. יש מקומות שבהם אם הפגיעה לא מדויקת מאוד, המטרה לא מושמדת".