שמונה הערות על סופר טיוזדיי השלישי

שום דבר, כמעט, כבר לא יכול לעצור את דונלד טראמפ בדרך למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. הוא במומנטום שיא. ומומנטום, יספר לכם כל אסטרטג פוליטי אמריקאי, שווה יותר מכסף, מארגון, מיחסי ציבור, מהכל.

הניצחונות שלו הלילה לא מרשימים בכך שהוא סחף בקלילות את כל חמש המדינות שהיו על הפרק; ולא רק באחוזים הסופיים (יותר מממוצע הסקרים האחרונים באותן מדינות). הם מוחלטים, מהממים. בכל מערכת בחירות מקדימות אחרת, המועמדים שממול היו עולים הלילה על הבמה, משבחים אותו על ניצחונו, מודים בהפסדם ומציעים לו את תמיכתם לקראת הבחירות הכלליות.

שימו לב לנתונים בפנסילבניה, למשל. במדינה הגדולה ביותר שבה נערכו בחירות אתמול, טראמפ לקח כל מחוז ומחוז. הוא השאיר למתחרים אבק. גם במחוז שבו נולד וגדל ג'ון קייסיק. עד לפני כמה שבועות, קייסיק היה משוכנע שעם קצת מזל, שכל ועבודה קשה, פנסילבניה תהיה שלו. הוא השקיע שם זמן, כסף והרבה עבודת רגליים. יוק.

אצל מי טראמפ מנצח? אצל כולם. מיזוגן? יש לו רוב נאה בקרב המצביעות; "מלך הטיפשים"? כמו במדינת ניו יורק, גם אתמול טראמפ ניצח כמעט בכל המחוזות שמאופיינים ברמת השכלה והכנסה גבוהות מהממוצע. ליברל במסווה? יש לו רוב מוחלט בקרב שמרנים - במרילנד למשל, 61% מהמגדירים עצמם "שמרנים מאוד" הצביעו עבורו. לקרוז הצביעו רק 28%; חילוני רודף שמלות? יש לו רוב מוחלט בקרב הקהל המאמין - בפנסילבניה למשל, 56% המגדירים עצמם "נוצרים אדוקים" הצביעו עבורו. האלוקים של קרוז נטש אותו חבול ומדמם בשממה.

אז מה דרוש? נשק יום דין. לא ברור מה הוא הנשק הזה. לכאורה, טראמפ הוא המועמד שעובד נגד עצמו. אמירותיו ומעשיו שלו, שלא לדבר על הביוגרפיה המזעזעת שלו, הם אלה שהיו אמורים לעצור אותו. אבל שום דבר אינו עושה זאת. במטות של קרוז וקייסיק, כמו גם בקרב התותחים הכבדים האחרים של המפלגה הרפובליקנית, שופכים דליים של כסף על opposition research. תחקירים שאמורים להוציא מגה-שלדים מהארון, של מי שבנה את עצמו לאורך כל הדרך באי-פחד משימוש ודריכה על שלדים כאלה ממש.

את הבוחרים לא מעניינים השקרים של טראמפ, סיפורי הזוועה אודותיו או הציניות המוחלטת שלו. השבוע, למשל, פורסם בבלומברג נתון מדהים. מאז שנת 2000, נתבע איש המדון טראמפ אישית לא פחות מ-72 פעמים. באותן 16 שנים היו גם כ-1,300 תביעות נגד ומטעם החברות שבבעלותו. הוא ההגדרה המילונית המהלכת ממש, למה שמכנים באנגלית asshole. את הבוחרים זה לא מעניין. הריאליטי "דופקים את וושינגטון" בכיכובו של המוקיון האגרסיבי הזה, ממשיך לככב בראש טבלאות הרייטינג הפוליטי.

הדיל של טד קרוז וג'ון קייסיק, לפנות אחד לשני את הדרך בהתמודדות בכמה מדינות, פעל נגדם. מבחינת הבוחרים, זה היה כמו גפרור שניצת בעננת הגז הדליק שהוא-הוא הרטוריקה של טראמפ: "הפוליטיקאים עובדים רק בשביל עצמם, לא בשבילכם. השיטה עובדת נגדנו".

טראמפ המשיך עוד הלילה ליילל ולבכות שגונבים לו את המפלגה, שמרמים את הבוחרים. זו רטוריקה של מפגרים במירוץ, לא של מובילים (סנדרס התחיל להשתמש בשבוע האחרון באותם מסרים בדיוק), אבל זה עובד עבורו. כשני שליש מהבוחרים הרפובליקנים בפנסילבניה הצהירו בסקרי היציאה מהקלפיות שהם "חשים נבגדים" על ידי הפוליטיקאים הרפובליקנים.

גם תנועת never trump, שחלק ניכר ממנה מורכב באמת מאזרחים מודאגים ואותנטיים, לא מצליחה. אחרי ההישג שלה בוויסקונסין, היא איבדה את השטח. הבוסים של המפלגה והתורמים הכבדים ממשיכים להזרים לה משאבים, נתונים ושיטות פעולה. היא מגייסת יותר כסף, ומביאה פחות הישגים. V15, גרסת ארצות הברית.

בינתיים, גם ההישגים של טד קרוז במה שנקרא "פריימריז הצללים" – עבודת השטח לאיסוף צירים בלתי מחויבים כדי להגדיל את הסיכויים לוועידה רפובליקנית פתוחה בקיץ – מתמעטים. האנשים של טראמפ למדו את השיטה, שיפרו את עבודת השטח שלהם ורשמו הישגים באיסוף הצירים "הנכונים".

ועד הסוף, טראמפ יהיה טראמפ. חדוות הניצחון שלו בניו יורק הביאה בשבוע האחרון שיאי התבהמות חדשים בהופעותיו הפומביות. כמו למשל חיקויים גרוטסקיים של ג'ון קייסיק אוכל סנדוויצ'ים (טראמפ: "אלה ביסים גדולים מדי!"). זה נראה כאילו קרקסי המוזרויות שרווחו במאה ה-19, אלה עם הגמדים, השרירנים והגברת עם הזקן, החליטו להתנחל במעוז התרבות הגבוהה ב'לינקולן סנטר', לסלק משם את האופרה, המחול וקהלם הפלצני; וגם הצליחו בכך. אחד מיועציו של טראמפ הצהיר השבוע שהוא צפוי להיות "יותר נשיאותי" בהתנהגותו בקרוב. ליצן הנדל"ן מיהר להתנער מההצהרה הזו וחזר לסורו.

ובאין נשק יום דין בנמצא, ישפכו תורמים רפובליקנים כסף במדינות מפתח עבור קייסיק וקרוז, בניסיון נואש למנוע את הנורא מכל. קשה לראות תרחיש מתמטי שבו זה עוזר להם. קצב איסוף הצירים של טראמפ גבוה באחוזים ניכרים, ממה שהיה דרוש לו כדי להגיע לסוף המירוץ עם מספר הקסם של 1,237. קרוז כבר באינדיאנה, חורש את המדינה (שתצביע בשבוע הבא).

ניצחון שלו שם לפחות יצנן את המומנטום של טראמפ. כדי לנצח, הוא צפוי להקצין ימינה (כלומר, להיות "קרוז האמיתי", ולא המרוכך והמזויף כמו התדמית שהציג פה ושם בשבועיים האחרונים). השמרנים של אינדיאנה, הם לא השמרנים של פנסילבניה ומרילנד. הם ישמחו לשמוע עוד על הצדקת איסור הכניסה של טרנסג'נדריות לשירותי נשים, למשל. וקרוז ישמח להשמיע.

ברני סנדרס לא ציפה לרשום הישגים הלילה. עוד לפני שנסגרו הקלפיות, הוא שינע את עצמו לווירג'יניה המערבית (שתצביע ב-10 במאי). בנאום ארוך, אבל הרבה פחות אנרגטי ונלהב ממה שהתרגלנו אליו, הוא הזכיר שם הלילה לתומכיו שהקמפיין המופלא שלו התחיל בפיגור של כ-60% מאחורי קלינטון. סנדרס שלפני הסופר טיוזדיי הזה ואחריו, כבר לא היה הסנדרס שעשה כמעט הכל כדי לנסות ולהפתיע בניו יורק.

הוא כבר לא מדבר על הפקפוק שלו ביכולתה של קלינטון להיות נשיאה. נמנע מלתקוע חיצים בעקב אכילס הבולט ביותר שלה: האמינות. במקום זה, הוא מדבר בעיקר על העובדה שבסקרים ארציים, הוא מנצח בהפרש גדול יותר את טראמפ (ובהפרש גדול עוד יותר את קרוז). המסר הזה לא עובד. בסקרי היציאה מהקלפיות חשבו רוב מוחלט של הדמוקרטים הלילה שלקלינטון יש יותר סיכויים לנצח בנובמבר.

למה כן חשוב לשים לב בדבריו? לבוחרים העצמאיים, אלה שלא מחויבים למפלגה הדמוקרטית ושהגיעו בהמוניהם להצביע לו בפריימריז. שבאו בגלל הרעיונות הסוציאליים שלו. קלינטון שמעה והטמיעה את המסר. בנאום שלה היא חיבקה את תומכי סנדרס, הריעה לסנדרס עצמו, והחלה לאמץ חלק מהבטחות הקמפיין שלו.

סנדרס רוצה הישג משמעותי. ככל שמספר הצירים הסופי שלו יהיה מרשים יותר, הוא יוכל לדרוש יותר מקלינטון בעת שזו תנסח את מצע המפלגה לבחירות; ותבחר מועמד/ת לסגן נשיא. כל האיתותים מצד קלינטון, היא שהיא מוכנה לכך. כתף קרה של סנדרס אחרי המערכה הזו, עלולה להיות מכה אנושה מבחינתה.

הקשיש הרושף ימשיך עד הסוף. הוא ירשום כמה הישגים במדינות הבינוניות-קטנות שנותרו, וישקיע כמות כסף אדירה (ולא חסר לו) במדינה האחרונה והגדולה ביותר – קליפורניה. אקורד סיום בלתי נשכח שם, ימסגר את הקמפיין הזה כסיפור ההצלחה של ברני, לא פחות (ואולי יותר) מהניצחון המתקרב של הילרי.

בכל מקרה, הסיפור של קלינטון-סנדרס - כמו שאמרנו חזור ואמור - גמור. עם "צירי העל", היא עומדת כעת על כ-2,160 צירים מתוך 2,383 הדרושים לניצחון. כלומר, היא צריכה רק כ-20% מהצירים שנותרו לבחירה בפריימריז שבדרך.

קלינטון עצמה חזרה לקמפיין "ארצי". מתמקדת בטראמפ (קו הקמפיין השלילי), מחבקת את קואליציית המיעוטים שלה (הקו החיובי). היא שבה להשקיע מאמצים כבירים בקהל הנשי. המסר הזה ימשיך ויתעצם עד הבחירות בנובמבר. קלינטון בבעיה שם. רק כ-60% מהבוחרות הדמוקרטיות מצביעות לאישה הראשונה שעשויה להיכנס לבית הלבן, זה נתון שהיא תתקשה מאוד לנצח איתו. טראמפ בנאומו הלילה לעג ש"הקלף הנשי" הוא היחיד העומד לטובתה. קלינטון פיזזה בחדווה לשמע הקטע הזה בדבריו, והחזירה לו שהיא גאה "בקלף הנשי". עוד לפני ההצבעה, כבר התחייבה שהקבינט שלה יורכב מלפחות 50% נשים, א-לה קנדה והמדינות הסקנדינביות.

בכלל, נראה שטראמפ עובד נהדר כדי לזכות במועמדות, אבל עושה הכל כדי להפסיד בנובמבר. הקלף הנשי הוא הדוגמה המובהקת לכך. הוא לא התאפק ותקף את ההחלטה להציב את דמותה של הארייט טאבמן על שטר 20 הדולרים (קרוב לשישה מכל עשרה אמריקאים דווקא תומכים במהלך). כזכור במקרי מייגן קלי מפוקס, או קרבות הנשים שיזם בינו לבין קרוז, אלה המקומות שהכי קל לו להחליק בהם. טראמפ צריך להסתכל על נתוני הבחירות ב-2012: יותר נשים מגברים (באופן יחסי מול חלקן באוכלוסיה) יצאו להצביע. אם הוא יעזור לקלינטון הלא-אהודה לגייס אותן סביבה, הסיפור גמור מראש.

קלינטון צריכה מסע שיקומי של ממש לתדמיתה החבוטה. כשסיימה את תפקידה כשרת החוץ בתחילת 2013, רק ל-25% מהאמריקאים הייתה דעה שלילית עליה. כיום הנתון הזה לא יורד מקו 55%. רק כשליש מציבור הבוחרים, על פי הסקרים, חושב שהיא אמינה. שורה של מאמרים בעיתונות ובאתרים האמריקאים, פרי עמל של מחנה קלינטון, החלו לצוץ בקצב מסחרר בשבועיים האחרונים. הם מדברים בשבחה, תוקפים את הניסיונות לערער את אמינותה, מהללים את יושרה וניסיונה, ומנסים לשכנע ביכולתה להטביע חותם היסטורי של ממש.

הקמפיין שלה, כאמור, חזר להתמקד בבחירות בנובמבר במקום בהתגוששות הפנים מפלגתית מול סנדרס. הידיעות המסורתיות על "בדיקת מועמדים לסגן הנשיא", שמגיעות בדרך כלל קרוב יותר לוועידה בקיץ, כבר החלו להתנחל בימים האחרונים בין עמודי החדשות. קלינטון עוד לא באמת שם. הבחירה בסגן תהיה פועל יוצא של אופי הניצחון שלה מול סנדרס. אם הניצחון יהיה גדול מספיק, היא תוכל להכריע עבור מועמד מתבקש, טבעי – בדמות גבר לבן עתיר ניסיון, עדיף ממדינה המתנדנדת באופן מסורתי בין דמוקרטים ורפובליקנים. ניסיון להרחיב את המחנה ולקרוץ לבוחרים עצמאיים ורפובלקנים מתונים.

אם סנדרס יותיר כתם גדול ומכוער על בגדי הניצחון שלה, היא עשויה דווקא לבחור מישהו שיחזק את הבסיס, ה"בייס", בדמות מועמד פרוגרסיבי, ליברלי מאוד, עם עדיפות למוצא היספני. אבל עד אז, הקמפיין המנצח אך חסר שמחת החיים שלה, ימשיך לחבוש פצעים ישנים וחדשים בתוכו, במערכת הבחירות המקדימות המשוגעת ביותר בהיסטוריה.

רותם דנון הוא עורך מגזין ליברל
theliberal.co.il