פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האישה ששמעה את נשימתם האחרונה של אלפי אנשים

      רות גסנר, מנהלת ההוספיס בהדסה הר הצופים, שרדה עשרות שנים במגרשו הביתי של מלאך המוות. את העוצמה היא שואבת מאביה שנכנע לסרטן, ומההבטחה למורתה בבית הספר לאחיות. "כשבערב החולה במצב טוב ובבוקר המיטה שלו ריקה, זה הקושי הכי גדול"

      האישה ששמעה את נשימתם האחרונה של אלפי אנשים
      צילום: רוני כנפו עריכה: ניר חן

      בבניין ההוספיס של הדסה, על הר הצופים שבירושלים, "יש דרמה". רות גסנר, מנהלת ההוספיס, הסבירה כי "מהבוקר יש לנו שתי פטירות. השלישית תמות עד סוף היום". גסנר מספרת כי היא תהיה בת 62 וחצי בחודש הבא. במוסד הזה, מיד ברור, פורטים חיים לחודשים ולימים. אחרי דלת הכניסה עומד ארון הספרים של גסנר, לטובת החולים ומבקריהם. את "ורוניקה מחליטה למות" מאת פאולו קואלו אי אפשר לפספס מבין מאות הספרים. הוא גם בולט מעט החוצה, כנראה עדות לפופולריות שלו בקרב השואלים.

      "ביום יפה", לדברי גסנר, אפשר לראות מהחצר את ים המלח. היום לא רואים את ים המוות, ובחצר שמונה או תשעה חתולים מדושנים נלהבים לראות את גסנר. עדיף שהנהלת בית החולים לא תדע, אבל אלה החתולים "שלה". שאלתי אם אלה היצורים הכי שמחיים בבניין הזה, שבכל 30 שנות קיומו לא יצא ממנו מטופל אחד בריא. "כולנו שמחים", הבהירה האישה שליוותה כ-6,000 אנשים אל מותם.

      רות גסנר, מנהלת הוספיס בבית החולים הדסה הר הצופים. אפריל 2016 (ראובן קסטרו)
      "אם יש מקום שבו באמת אפשר לעזור, זה המקום הזה". גסנר (צילום: ראובן קסטרו)

      בשנת 1986 הוקם ההוספיס, שמטפל בכ-200 חולים בשנה. גסנר, שהייתה אז עם ותק של 12 שנים כאחות במחלקת ילדים, נקראה לנהלו. במשרדה הקטן בקומת הקרקע פורחות סיגליות. "הן היו מתות כמעט כשהבאתי אותן", סיפרה. למרות שהמטופלים שלה מגיעים כדי למות, היא הבהירה: "אם יש מקום שבו באמת אפשר לעזור, זה המקום הזה. אני לא מתכוונת עזרה במובן של להישאר בחיים, אלא בלשרוד, להבין ולכאוב. לעזור לחולה לכאוב. זה המקום, יותר מכל מקום אחר".

      "איך אפשר לעבוד במקום כזה, שכל מי שנכנס אליו מת?"

      "ידעתי שאני רוצה להיות אחות מגיל מאוד צעיר", סיפרה. "כשהייתי בת 14, בערב פסח, אבי חלה בסרטן. הייתי איתו בבית החולים והרמתי לו את המיטה. זה זיכרון חי מבחינתי כל יום ויום. כשהרמתי את המיטה הוא פיתח קוצר נשימה והכחיל. לא ידעתי מה לעשות ובאותה שנייה ידעתי שלעולם לא אהיה במצב שאין לי שליטה על מה שקורה ואני לא יודעת לעזור. זה לא יקרה לי. זאת הייתה החלטה שלי והגשמתי אותה מאז עד היום".

      "סטודנטים שואלים אותי איך אפשר לעבוד במקום כזה, שכל מי שנכנס אליו מת", סיפרה. "איפה הסיפוק? במחלקת יולדות מביאים לך עוגה. בכירורגית - מתנה. פה, על מה יביאו לך מתנה?". אלא שלדבריה, הצוות מקבל לא רק מתנות, אלא גם תרומות גדולות לבית החולים. "אנשים יודעים להעריך שבן המשפחה שלהם קיבל מה שאף מקום אחר לא היה נותן לו", סיכמה.

      בבית החולים "הדסה", הר הצופים, המטפל בתינוקת שננטשה בירושלים (יואב דודקביץ')
      "אנחנו חווים את הפרידות כבר 30 שנה". בית החולים הדסה הר הצופים (צילום: יואב דודקביץ')

      בבוקר נכנסה אחת האחיות למשרד המנהלת "ולא הפסיקה לבכות", לקראת הפרידה השלישית שתתרחש כאן עוד מעט. "יום אחד יצאתי לגינה להאכיל את החתולים, ואני רואה את האחות יושבת עם החולה הזו בגינה, יושבות ומעשנות סיגריה בצוותא", סיפרה גסנר. "מישהי אחרת הייתה אומרת לה לחזור לעבודה, אבל אני כל כך התרגשתי מהתמונה הזו. הרגשתי שהאנשים שלי אוהבים את החולים".

      "הבוקר היא לא הפסיקה לבכות, דיברה על הפרידה", הוסיפה. "אנחנו חווים את הפרידות האלה כבר 30 שנה. כולן אמרו 'אל תבכי', ואני אמרתי 'תבכי, זה בסדר. תבכי, ועוד מעט אני מתחילה לבכות יחד איתך'. אני אוהבת את האנשים שבוכים, את האנשים שאכפת להם". לדבריה, "הדבר הכי נורא הוא שאתה רואה חולה במצב טוב, ובבוקר אתה בא והמיטה ריקה, זה הדבר הכי נורא שקורה לי פה. עוד היה לו זמן".

      "למי יש אומץ להגיד את זה לאימא?"

      גסנר אמרה כי "כל סיפור הוא חיים בפני עצמם", והתקשתה לחשוב על המקרה שהיה לה קשה במיוחד לאורך שנותיה בתפקיד. "הייתה לפני שנים, ממש בהתחלה, בחורה בת לא יותר מ-28 עם סרטן בבטן", סיפרה לבסוף. "האימא הייתה צמודה אליה, החזיקה אותה בציפורניים, ככה, לא נתנה למלאך המוות להתקרב. אנחנו חשבנו שצריך להפסיק לתת לה דם, כי היא קיבלה בכמות מטורפת וככל שקיבלה – הוציאה. היה צריך להחליט".

      "זה היה מאוד טראומטי בשבילי", היא משחזרת. "הבחורה הייתה צעירה ממני בחמש או שש שנים. היה צריך לדבר עם האימא, להגיד לה שאנחנו חושבים להפסיק לתת דם ויש לזה משמעות אחת. להפסיק לחיות. איך אומרים את זה לאימא? באיזה מילים? למי יש אומץ?". האם "הבינה מהשנייה הראשונה" את כוונת הצוות הרפואי. "הבסיס היה טובת הילדה, כמה אתה יכול עוד לענות ילדה כזו", הסבירה גסנר. "זה לקח עוד זמן, וביחד הגענו למסקנה שנפסיק לתת את הדם".

      רות גסנר, מנהלת הוספיס בבית החולים הדסה הר הצופים. אפריל 2016 (ראובן קסטרו)
      את "ורוניקה מחליטה למות" מאת פאולו קואלו אי אפשר לפספס. גסנר בלובי הכניסה להוספיס (צילום: ראובן קסטרו)

      גסנר מתנגדת באופן נחרץ להמתות חסד. "שום דבר אקטיבי", אמרה בזעזוע. "המתת חסד לעולם ועד לא תהיה. החוק עשה עבודה קלה בשבילנו. מי שעושה המתות חסד הולך לבית הסוהר, ואף אחד מאיתנו לא רוצה ללכת לבית הסוהר. אבל מעבר לזה, מי אנחנו שנקצוב ונגיד מתי זה נגמר? כבר ראיתי חולים בסבל שמתחננים למות, וחיו עוד ונהנו מכל דקה. אין סיבה למות, בטח לא בגלל כאבים, כי יש ארסנל ענקי של תרופות".

      ואכן, כנראה שאין עוד מקום בישראל עם כל כך הרבה מורפיום על צורותיו השונות. עם זאת, סיפרה גסנר: "הדבר היחיד שאני יכולה להבין ברצון למות הוא סבל נפשי. זאת השאלה שהביאה אותי להוספיס, רציתי לראות איך זה שאנשים מצליחים לחיות ולשרוד כשיש מעליהם ענן של מוות. איך אתה מצליח להתנתק מזה וליהנות ממשהו, איך אתה מצליח לצחוק".

      היא הוסיפה: "חולה שעומד למות אבל מבקש שאסגור את החלון כדי שלא יצטנן זו התשובה. פה אני רואה שהחיים פשוט יותר חזקים מהמוות". גסנר ציינה כי מתוך אלפי המטופלים, היה רק מקרה אחד של התאבדות – ביריית כדור – ומקרה נוסף של ניסיון התאבדות. "היא אגרה גלולות וליום ונטלה אותן", שחזרה. "הצוות הציל את חייה. לקחנו את זה נורא קשה, מה פספסנו? אנחנו לא יודעים עד היום אם היא באמת ניסתה למות או רק קראה לעזרה. 6,000 אנשים ורק שני סיפורים. מה זה אומר?".

      "איך את עושה? זה לא אנושי. זה לא נכון"

      "גם את ההירואיקה צריך לדעת מתי להפסיק", אמרה גסנר ברוך. יש לה פתרון אחד להציע – סדציה, וגם זה רק "לאחר בדיקה מאוד מעמיקה של הסיבות והמניעים, ורק במקרים מאוד ספורים". היא הסבירה: "זה בעצם ללכת לישון, לא למות. בכל רגע אתה יכול להפסיק את התרופה והחולה יכול להתעורר. אתה נותן הזנה ואת כל הטיפולים, אבל החולה לא מרגיש כלום". לדבריה, סדציה מבוצעת בעיקר במקרים של סבל נפשי קשה או חנק. "אין דרך אחרת שהחולה לא יסבול", הבהירה.

      "הייתה חולה צעירה שעשינו לה סדציה", סיפרה. "היה לה סבל מאוד קשה מכאבים בלתי נשלטים, מזעזעים. היא ביקשה לישון והחלטנו שנאפשר לה". ערב אחד, גסנר כבר הייתה בביתה והטלפון צלצל. על הקו היה רופא במחלקה. "הוא מספר לי שבעלה ביקש להפסיק את התרופה ולנסות להעיר אותה", אמרה גסנר. "האחיות והרופא חשבו שזה לא יהיה נכון לנסות להעיר אותה, עד שהגענו לנקודה שהיא לא סובלת".

      רות גסנר, מנהלת הוספיס בבית החולים הדסה הר הצופים. אפריל 2016 (ראובן קסטרו)
      "פקפקתי בהחלטתי. הם נורא כעסו עליי". גסנר (צילום: ראובן קסטרו)

      "בניגוד לכולם, אמרתי 'תפסיקו את התרופות ותנו לה להתעורר'", אמרה גסנר, שהחלטתה עוררה ביקורת בקרב הצוות הרפואי. "'איך את עושה?', הם אמרו לי, 'זה לא אנושי, זה לא נכון'", המשיכה. "אמרתי להם, שאלתם - תעשו. נדבר בבוקר". הרופאים קיבלו את הפסיקה והצעירה התעוררה. "היא קמה לסבל מזעזע. כמות התרופות שהיה צריך לתת לה מיד הייתה אדירה", סיפרה המנהלת.

      "פקפקתי בהחלטתי", שחזרה. "קיבלתי ריקושטים לא קטנים גם מהצוות שלי. הם נורא כעסו עלי. אמרתי להם שחשבתי באותו רגע שזה היה הדבר הנכון. הבעל ביקש והוא לא בא ממניעים רעים. אף אחד לא הסכים איתי". הסדציה חודשה והשיבה את הצעירה לשנתה, אולם זמן לא רב עבר עד שהמטופלת מתה.

      כמה שבועות לאחר מכן, האלמן התייצב בהוספיס וביקש לשוחח עם גסנר. היא שחזרה בדקדוק את דבריו: "הדבר הכי נכון, שבזכותו אני יכול להמשיך היום את החיים שלי, זה הניסיון שהחלטת עליו. אם לא הניסיון הזה, אני לא יודע איך הייתי ממשיך את החיים שלי. ראיתי את אשתי, דיברתי איתה ושמעתי אותה, ובאותו רגע הבנתי מה שלא יכולתי להבין עד אז. לא יכולתי לתת לה ללכת בלי לומר לה שלום". גסנר הוסיפה: "קראתי לצוות שלי שישמע אותו. חלק מהם עדיין חושבים שעשיתי טעות".

      "גם אנחנו נהיה ככה"

      בתחילת החודש זכתה גסנר לאות הוקרה על מפעל חיים ממשרד הבריאות. לטקס הרשמי במשכן הכנסת היא הזמינה את מורתה מבית הספר לאחיות. "כשהגעתי לבית הספר הייתי בת 17 וחצי, באתי מתל אביב הגדולה לקולחוז", נזכרה גסנר. "היא ראיינה אותי ושאלה 'למה את רוצה להיות אחות?'. אמרתי לה תשובה שאני לא חוזרת ממנה, באתי כדי ללמוד לעזור לאנשים".

      העיסוק במוות לא מאיים עליה. "גם אנחנו נמות. מוות זה לא מילה גסה", ירתה. גסנר סיפרה על הרגע הראשון בעבודה שבו חשבה על המוות שלה עצמה. "לפני עשר שנים, חולה נפטר לנו וצריך היה להוריד אותו לחדר הקירור", שחזרה. "מעלית קטנה, הנפטר, אני ועוד אחות. אני עומדת במעלית והיא לצדי. אנחנו לא אומרות מילה ופתאום זה נכנס למוח, ואני אומרת לה, 'את רואה את מה שאני רואה? את מבינה שגם אנחנו נהיה ככה'. היא אומרת, 'את צודקת. מעניין אם שתי האחיות שיורידו אותנו ידברו ככה'. חייכנו".