את הידיעה שאוניברסיטת ת"א החליטה לפטר את סרבן הגט עודד גז, קיבלתי ברגשות מעורבים. סרבנות גט היא טרור של גברים נגד נשים המקבל את חסותו מבית הדין הרבני ובמובן הזה צריך להתייחס אליה כטרור ולהיאבק בה כטרור. לכן ההחלטה לפטר את סרבן הגט הינה חלק משורת החלטות נכונות וראויות שנועדו להפעיל לחץ על אותם סרבנים טרוריסטים. אבל בניגוד לטרור ברחובות אותו קשה באמת לחסל, אפשר לחסל את טרור סרבני הגט במחי החלטה אחת - השוואת מעמדם של הגברים לזה של הנשים. המדינה היא שנתנה את כלי הנשק בידיהם של סרבני הגט, היא שמאפשרת להם להיות טרוריסטים. סרבן גט וגם מסורב גט (שאשתו מסרבת לקבל את הגט ממנו) יכול לחיות ללא כל בעיה עם אישה אחרת. מאידך, מסורבת גט כמו גם סרבנית גט תשלם על כך מחיר כבד כי לעולם אסור יהיה לה לחיות עם גבר אחר ויש לכך השלכות אקוטיות מבחינת זכויות ברכוש, זכויות משפטיות וזכויות דתיות (כמו ילדים ממזרים, שלילת זכויות ברכוש ועוד).
לכן, טוב הייתה עושה אוניברסיטת ת"א, מוסד אקדמי, חילוני במהותו, ליברלי ומודרני, אם היתה משמיעה מילת מחאה על עצם קיומה של תופעת הסרבנות הגברית שהיא נרתמה כל כך לסייע בפתרונו. הזרים הנקשרים לראשם של אנשי הרבנות הנאבקים בסרבנים, צריכים היו להיות זרי קוצים. הרבנות היא זו המאפשרת את הסרבנות ומתפרנסת ממנה באינספור דיונים משפטיים שאינם מובילים לתוצאה והציבור החילוני בחלקו הגדול מרכין ראש ומשבח את יצרן כלי הנשק, שמבקש להעניש את אלו שעשו בו שימוש.
מדינת ישראל צריכה להשתחרר מקבלה מובנת מאליה של העטיפה הדתית שניתנת כאן לזוגיות ולמשפחה. להשתחרר מאמירת האמן האוטומטית לדיני ההלכה. אנשים מקימים משפחה, כי הם אוהבים אחד השני, כי זה מה שהם רוצים רובם המכריע אינם מצויים בהוראות הלכתיות שישפיעו עליהם ועל משפחתם בעתיד, הם שבויים בקסם האהבה והחיים המשותפים מבלי שהם מעלים על דעתם כיצד נהגו זה בזו אבותינו בתקופות קדומות ביחס לקשר הזוגי ומעמדה של האישה. זאת אני מציינת משום שמנהג שנהגו אבותינו בקשר הזוגי אינו להתקיים גם היום בעידן בו אנחנו מבקשים לנהוג שוויון בנשים, העדר מיזוגניות וערכים של כבוד האדם וחירותו. זו הסיבה המחייבת שינוי. שינוי זה תובע את שחרורה של המשפחה מהדת את מתן הכבוד לשני בני הזוג ומניעת אפליית נשים הטבועה בגישה ההלכתית. הבחירה אם לנהוג אורח חיים דתי ולקיים את מצוותיו חייבת להיות חופשית ובלתי תלויה. גישה זו תכבד הן את הדת והן את החילוניות
הרבנות היא בעלת כוח של מונופול על המשפחה. היא המחברת, היא המגרשת, היא הקובעת, היא עושה כן בסמכות וברשות אלא שהציבור אינו יכול לעמוד בכך. כללים שאין בהם גמישות כללים שבבסיסם הם לא שוויוניים, מפלים, שוביניסטיים. הרבנות עושה זאת, כי הציבור הישראלי, במיוחד זה החילוני מוכן לקבל את מרותה.
גם פסיקת בג"צ אשר ביטלה את מונופול הרבנות על הגיור, איננה אלא בשורה בזעיר אנפין. הגיור אמנם הוצא נכון להיום, מידיה הבלעדיות של הרבנות, אבל נותר בידיה של האורתודוכסיה, על שלל הגבלותיה ותנאיה. לכשעצמו הגיור הוא החלטה דתית, החלטה על דתו של אדם, אבל המציאות הישראלית שמקשרת בין הדת למשפחה, הפכה את הגיור גם לסוגיה משפחתית. היהדות בישראל היא לא רק דת, כי אם תנאי בסיסי לניהול חיים בישראל, לנישואים, להולדת "ילדים כשרים" ל"קבורה" ועוד. לכן על הציבור החילוני בישראל המאמין בשוויון זכויות לדרוש התקדמות בשני מישורים מקבילים. המרכזי והחשוב שבהם הינו הוצאת המשפחה ממלתעותיה של הדת, ניתוק מלא בין הקמת המשפחה לדת. עד אז, יש להמשיך ולהיאבק להצרת סמכויותיה של הרבנות ולקידום אלטרנטיבות לדת, בנישואים, בגירושים ובכל מישורי החיים.
עלינו לזכור שהרבנות היא מוסד חילוני, היא נוסדה על ידי המדינה וחוקיה החילוניים, על אף שהרבנות נוהגת היא על פי חוקים דתיים עתיקי יומין היא הייתה ועודנה יישות חילונית. הדת איננה שייכת למדינה כשם שהמדינה איננה שייכת לדת. ככל שהציבור החילוני בישראל יבחר בדרכים שמחוץ לרבנות, כך הוא יחליש את המונופול הדתי שנכפה עליו על ידי מוסד זה. כיום מתפתחת ובצדק מערכת חיים חילונית אזרחית ושוויונית בה האדם והאזרח ובני הזוג נוטלים אחריות על חייהם מצהירים על זוגיותם (כמו למשל באמצעות "תעודת הזוגיות") והמדינה חייבת לכבד זאת. רק בדרך זו ניתן יהיה ליצור שינוי ולקיים בישראל אורחות חיים חילוניים משוחררים מכפייה דתית והשפעה פוליטית וליהפך.
עו"ד אירית רוזנבלום היא מנכ"לית ומייסדת ארגון משפחה חדשה ומחברת הספר "בגן של אלוהים" העוסק בתולדות המפכה המשפחתית