פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בחרתי לדקור אותו בלב": נערי הכלא עלו לבמה – ויצאו לקרב על החופש

      באולם של כלא אופק לנוער, אפשר לטעות ולחשוד שהעבריינים הם תלמידי בית ספר בהצגה. בחדר החשוך הם מספרים לקהל על הדרך התלולה מטה ועל הבחירות בעלייה המפרכת מהתחתית. "שחקנים חובשים מסכות – אך כאן מסירים אותן"

      "בחרתי לדקור אותו בלב": נערי הכלא עלו לבמה – ויצאו לקרב על החופש
      כתבתה של גלי גינת, עריכת וידאו: אביב אירגז, צילום: ניב אהרונסון

      הדלת נסגרת והאורות באולם כבים באחת, כך שרק הבמה נותרת מוארת. חבלי כביסה מתוחים על כיסאות שפזורים על הבמה, ועליהם תלויים שלטים עם חצים שלא ברור לאן הם מובילים. נערים בחולצות מכופתרות בצבע תכלת יושבים ומדברים בשקט, כמו תלמידי בית ספר שהגיעו לצפות בהצגה. אחד צוחק בקול רם מדי, לשני פנס בעין. קצינת החינוך מעבירה את הנער הצוחק לשבת לידה, ומתקרבת לשורות הראשונות כדי לבדוק על מה המהומה. הכול רגיל ואופייני לנערים בגיל ההתבגרות, חוץ מזה שאין שום דבר רגיל בין כתלי כלא אופק לקטינים.

      החולצות המכופתרות אמנם מדמות מדי מוסד חינוכי, אך אלה מדי האסיר של הנערים. לאחר ההצגה הם לא שבו לבתיהם, אלא הלכו לתאיהם והמשיכו לשאת את עונשם, יחד עם השחקנים – שגם הם אסירים ולא תלמידים במגמת תיאטרון. מעבירות של סחר בסמים ועד רצח, נושאים הצעירים את עונשם בין כתלי כלא אופק, והשבוע הם סיפרו על הבמה את הסיפור שלהם, על החלטות שמתקבלות ברגע אחד אך משנות את כל החיים שאחריהן.

      "הכול בחיים זה עניין של בחירה", פתח האסיר-שחקן על הבמה. "לכל בחירה יש מחיר. החיים מורכבים מרגעים שבהם נאלצנו לבחור. טוב או רע, נכון או לא נכון, אמת או שקר. הבחירות האלה הופכות אותנו למי שאנחנו. רגע לפני שאני מספר לכם על כמה בחירות מעניינות שעשיתי בחיי, הייתי רוצה שנשחק משחק: אני אשאל אתכם שאלה, ואם התשובה שלכם חיובית, תרימו יד". הקהל שיתף פעולה.

      הצגה של נערים המרצים מאסר בכלא אופק, אפריל 2016 (ניב אהרונסון)
      הנערים בכלא אופק ממחיזים את הבחירות שהביאו אותם אל מאחורי הסורגים (צילום: ניב אהרונסון)

      "כל מי שחלם חלום בלילה - להרים את היד". ידיים מועטות התרוממו. "כל מי שחלם חלום מפחיד", הוא ממשיך. "כל מי שזוכר את החלום", "כל מי שמתגעגע למישהו", ידיים נוספות נראו. בחושך של האולם, גם הנערים הכי קשוחים הרשו לעצמם להודות שהם מתגעגעים לעולם שבחוץ. "כל מי שאוהב ספורט מסוכן", הוא המשיך, "כל מי שאוהב שאוהבים אותו", "כל מי שמתחרט על החלטה שלקח בחיים". הוא עוצר כדי להסתכל על הידיים המורמות. "מעניין. אולי אחרי הכול, אנחנו לא כל כך שונים". הוא הציג את עצמו בשם אבי. "דיברנו על בחירות, ואני סך ההחלטות שלי", הוא אמר והתייחס לצמתים שהביאו אותו בסופו של דבר לעמוד על אותה הבמה בכלא היחיד בארץ לנוער, שהוקם לפני 15 שנה.

      לא חובשים מסיכות – אלא מסירים אותן

      אוכלוסיית הנערים בכלא היא הגרעין הקשה ביותר בקרב הנוער המוגדר בסיכון בישראל. יש בו כ-140 נערים בגילאי 18-14. ההצגה "לבחור ברגע", עוסקת בשאלות של לקיחת אחריות ובחירה - נושא בעל משמעות רבה בחיי הכלא. רק לאחרונה נוהל קמפיין ציבורי לשחרר את הנשיא לשעבר משה קצב אף שסרב להכיר במעשיו כאנס. לפיכך, סירבה ועדת השחרורים בתוקף לקצר את עונשו. נראה כי השאלה החשובה מכל שעולה במהלך ההצגה, היא אם לנוכח הנסיבות, כלא אופק הוא תחנה בלתי נמנעת בחיי הנער. הסיפור שכתבו הנערים בעצמם הוא מבט מפוכח על כל בחירה שעשו. ההצגה הוצגה כבר כמה פעמים, ולפני כשבועיים אף הגיעה לפסטיבל חולון. הנערים, שלא יוצאים מהכלא אלא לחופשות מיוחדות, קיבלו תשואות רמות מהקהל.

      "אני מתגעגע לזמנים שבהם הייתי קטן", פתח אבי וסיפר על הבית הלא יציב כלכלית, על המכות שחטף בבית הספר ועל היום שבו החזירו והעיפו אותו. "כבר אז ויתרו עליי", חשף בגילוי לב את נקודת המבט שלו. בשלב זה עבר לגור בפנימייה כדי שיהיה פה אחד פחות להאכיל בבית, וכבר בלילה הראשון התקשר בדמעות וביקש לחזור – אך היא סירבה, וכלשונו, הודיעה: "לבית הזה אתה לא חוזר". "לשמוע את זה שמונה שנים שובר לך משהו מבפנים", הוא הודה. לדבריו, כשחזר אחרי אותן שמונה שנים מהפנימייה, החלה להיסלל דרכו לכלא. הקהל, שבהתחלה עוד צחקק פה ושם ונע באי נוחות, הקשיב בדממה לסיפור שהוא מכיר כל כך טוב.

      לדברי ראש תחום החינוך בכלא, רב-כלאי מירב כהן גבאי, לא היה קל להביא שישה מהם לעלות על הבמה. "לא תמיד קל להם לקחת אחריות. הם יודעים להתמודד מצוין עם כישלון ועם זה שמוותרים עליהם, אבל קשה להם להתמודד עם הצלחה", הסבירה. "אם אחד הנערים, אחרי מפגש משפחות, מסכים להיפגש עם הרשות לשיקום האסיר - זה היה שווה את כל התהליך מבחינתנו".

      הצגה של נערים המרצים מאסר בכלא אופק, אפריל 2016 (ניב אהרונסון)
      "שולף את הסכין ומתחיל לאיים, מה שיהיה יהיה". הקהל צופה בהצגה בכלא (צילום: ניב אהרונסון)

      כהן גבאי סיפרה כי לא מעט פעמים ניסו הנערים לשבור את הכלים, אבל הצוות לא ויתר. "זו קבוצה שהיו בה התנגדויות כל הזמן, וזה אתגר אותנו לא פחות וגרם לנו כצוות לא לוותר. 'כן אלבש את החולצה', 'לא אלבש את החולצה', 'אני עכשיו לא עולה לבמה'. אנחנו יודעים שזה הפחד מדבר, אבל בגלל זה בחרנו לא לוותר עליהם ולהראות להם שאפשר אחרת, ואני מקווה שעם זה הם יצאו מכאן ולא יחזרו".

      אלה לוי, במאית ההצגה, עובדת כבר ארבע שנים בכלא. "משהו כל הזמן תסס ובעט כאן, חוסר אמון במערכת", סיפרה על תהליך העבודה עם הנערים. "הם בוחנים אותי כל רגע ורגע, גם עכשיו". לדבריה, שבועיים לפני ההצגה, היא עמדה להתבטל סופית. "כמה אפשר למתוח את הגבולות, וכמה אנחנו בוחרים להכיל אותם. בסופו של דבר הם יצאו מכותלי בית הסוהר והופיעו בפני נוער רגיל שהיה המום. הקהל ישב בדממת אלחוט", סיפרה. "להחזיק נוער 40 דקות זה לא פשוט. הם אמרו, 'מאיפה יש לכם אומץ לחשוף את זה על הבמה? פה זה לא ללבוש מסכה, זה להסיר אותה ולהביא את עצמך לבמה'".

      אחד הנערים סיפר לה שבעקבות ההצגה, נחשף הסיפור שלו ופנתה אליו עורכת דין שמעוניינת לסייע לו בשיקום. "הוא סיפר: 'אמרתי שנראה לי שהתבלבלו, והיא אמרה: לא, ראיתי את ההצגה ואני רוצה לעזור לך בגזר דין, למצוא לך מסגרת שתכיל אותך בחוץ, לראות אותך מתגייס, לעזור לך לבחור נכון'". לוי סיפרה כי לאחר ששמעה אותו, אמרה לנער: "אני מקווה שאתה מבין את הגודל של מה שקרה פה. מה שעשיתם זה לגעת באנשים. השפעתם עליהם לקום ולעשות מעשה".

      "בקטנה, כולה מאסר"

      אבי המשיך לגולל על הבמה את השנים שלאחר הפנימייה. "קוף, מאיפה הגעת, מהג'ונגל?", ציטט את המורה באמירה שהביאה אותו להפוך עליה שולחן. על הדרך, הוא הקליט אותה אומרת את זה, השמיע לאמו, וראה, לדבריו, "איך באותו הרגע הכבוד שלה נרמס". אז גם החלה ההיכרות הקרובה עם קציני מבחן וחלופות מעצר. הגיע גם הג'וינט הראשון, שאחריו הכול הרגיש נעים יותר. ומרגע לרגע, סיפר הנער שהוא מבין שהכלא מתקרב, אבל פתאום זה לא נראה לו גרוע כל כך. "בקטנה, כולה מאסר. מה כבר יכול להיות? אתה מבין שיכול להיות שיום יבוא ויגיע התור שלך".

      בשלב זה, הנער אבי מתחיל "לעשות מכה פה, מכה שם". הוא צריך לממן את הסמים ואת החיים בשכונה. בהתחלה זה רק עם הידיים, אבל אז מצטרפת גם סכין בכיס, שיהיה, ליתר ביטחון. "סכין להגנה עצמית, שימושית בשודים ולאגו", הוא מסביר. משם, הדרך לבחירה הגורלית מכולן קצרה, ובשוד שהסתבך עליו להחליט אם להשתמש בה או לא. "זהו, בחרתי. אני שולף את הסכין ומתחיל לאיים. מה שיהיה יהיה, אני מוציא את כל העצבים שלי", הוא שיחזר על הבמה, ואז הגיע אל ההבנה של הרגעים שאחרי: "אתה מבין שדקרת. דקרתי אותו בלב".

      הצגה של נערים המרצים מאסר בכלא אופק, אפריל 2016 (ניב אהרונסון)
      "מבין שהכלא מתקרב, אבל פתאום זה לא נראה לו גרוע כל כך". נערים בכלא אופק (צילום: ניב אהרונסון)

      השלב הבא הוא הפגישה בבית החולים עם אמו של הנער שדקר. "היא הסתובבה אליי והסתכלה לי בעיניים. כבר אמרנו שאימהות מרגישות הכול, לא? היא הסתכלה עליי הכי עמוק, ומבלי להגיד כלום, שמעתי את הכאב שלה, צועק. זאת פעם ראשונה שאני מתמודד עם המעשה שלי. פעם ראשונה שאני מסתכל לבחירה שלי בעיניים. הרמתי את העיניים לאימא שלי, אבל ראיתי בעיניים שלה רק כאב, ואת המבט הזה שאני מכיר כל כך טוב. מבט של נתק, של אכזבה, מבט של 'אני כבר לא יודעת מה לחשוב עליך'". ואז, הוא הגיע ל"אופק". "בהתחלה זה כאפה של החיים. אחר כך מתרגלים, כמו כל דבר בחיים. אתה מכיר חברים שדואגים לך".

      אבל בעקבותיו הגיע גם אחיו הקטן. בביקורים, סיפר לו אביו שכל מה שרוצה הצעיר יותר להיות, זה כמו אחיו הגדול. "הסתכלתי עליו ושמעתי את הקול השני של אימא, שמבקש שאני אשמור עליו, וחשבתי שהשארתי רק הרס וחורבן", המשיך. "ברגע הזה, שם, אני מבין שאני יכול לבחור אחרת. שזה לא חייב להיות העתיד שלי ויותר מזה - שזו לא חייבת להיות המציאות שלי. כשאני חוזר לתא, הראש שלי מלא מחשבות אני מבקש לפגוש את העובדת הסוציאלית שלי ושואל מה אפשר לעשות, ושם זה התחיל.

      "לאט לאט נפתחתי לקבוצות ולחינוך. זה דווקא כיף כשסומכים עליך. והשינוי לא מוחלט, זה תהליך. כל יום, כל רגע, אתה חייב לבחור נכון, לבחור בעצמי. טוב ורע, שחור ולבן, אהבה או שנאה. בין כל אלה יש גם אפור, גם משעמם, גם סבבה. זה לא חייב להיות הכול או כלום, אבל זו כן חייבת להיות הבחירה שלי. אלה החיים וזה הסיפור שלי". לבסוף ,ששת הנערים נעמדים על הבמה ושרים יחד עם המפיק המוזיקלי עודד גדיר, בקול נמוך ונבוך אבל מלא כוונה: "אולי מחר אני אבחר ולא אוותר. עוד יש סיכוי שיהיה לי טוב יותר".