לא מחכה לאנגליה

לרגע או שניים במונדיאל האחרון, באנגליה הרגישו שהם מצטרפים מחדש לחבורת העלית של הכדורגל העולמי. לא מעט עכברי פאבים אנגליים עדיין משוכנעים שקצת יותר מזל מול ברזיל ונערי אריקסון היו חוזרים הביתה עם הגביע. אז לכל החולמים, נא להתעורר.

לאנגליה יש נבחרת חזקה מאוד, קשוחה, שביום נתון יכולה לנצח כל נבחרת בעולם ולפעמים, ראה מקרה מינכן ומחצית אחת מול דנמרק, יכולה אפילו לפרק יריבות ראויות. זו נבחרת שתילחם 90 (פלוס) דקות בכל משחק, כמעט אף פעם לא תתפרק, ובעלת קהל עצום, שיכול להיכנס לאקסטזה בגלל גליצ'. אבל, נכון להיום, היא נמצאת עדיין בדרג השני של הפרמיירליג העולמית. לתוצאה הסופית מול מקדוניה (2:2), יש קשר חלקי בלבד לדברים הבאים.

שוער: על דייויד סימן, פעם שוער גדול, מיותר להרחיב. שכן חברים לשעבר בסגל אינם משמעותיים בדיון על מצבה העכשווי/עתידי של הנבחרת האנגלית. מי מחכה להחליפו? נייג'ל "סבא" מרטין, דייויד "שרוט" ג'יימס, פול רובינסון, שחסר עדיין ניסיון ונוכחות, וכריס קירקלנד, שעמד בשער הנבחרת עד גיל 21 במשחק האחרון, ומתייבש כל השנה על הספסל באנפילד, מביט בדודק מן הצד.

הגנה: ההופעות של ריו פרדיננד במנצ'סטר והשואו המביך של סול קמפבל מול מקדוניה מבהירים, לכל מי שחשב אחרת, שההגנה האנגלית עדיין מלאה בפתחי אוורור. ואין טעם בדברי הסבר מלומדים כאשר מבט לצד ימין מגלה, שוב, את האנטי כדורגל התורן מבית נוויל.

קישור: עם כל הכבוד לבקהאם ולמירב ההתפעלות מסקולס שממשיך להתקדם ככל שהשנים חולפות, לבה של קבוצת כדורגל רצינית בימינו הוא הקישור האחורי-מרכזי. מה יש לאנגליה? את ג'רארד המצוין (למרות איבוד הכדור שהתחיל את המהלך לשער השני של המקדונים), אבל הנוטה להיפצע, וזהו בערך. קחו את שלוש הגדולות של אנגליה. לכולן יש צמד תותחים באמצע: לארסנל יש את ויירה וג'ילברטו סילבה, לליברפול יש את ג'רארד ודידי האמאן ולמנצ'סטר יש את רוי קין וחואן ורון. מה יש לאנגליה ליד ג'רארד? שלל סותמי חורים (ברידג', באט, סאות'גייט), שלא היו עולים על האוטובוס של ברזיל, צרפת או ארגנטינה. ועדיין, שימו את ראיין גיגס (בריא) בצד שמאל של אותו הרכב ואנחנו כבר מדברים על משהו אחר לגמרי.

התקפה: ההבדל בין תיירי הנרי, שמשתף פעולה עם טרזגה ווילטורד, קלויברט, שמשתעשע בחברתם של ואן ניסטלרוי ומקאי או דל פיירו (הפאשלות של איטליה לא נובעות מהיעדר כשרון התקפי), שרואה לידו את אינזאגי או ויירי, לבין מייקל אואן, שמשחק עם סמית', ואסל או הסקי, הם תמצית ההבדל בין אנגליה לגדולות באמת. גם בשנות ה-2000, לכשרון יש עדיין מקום של כבוד בכדורגל.

כל זה לא אומר שלאנגליה אין סיכוי, עם קצת מזל, לאיים על התואר ביורו 2004 או במונדיאל 2006, אבל שלא יהיה ספק, צרפת 2000, ברזיל 2002 או הולנד של 1988 היא בטח לא תהיה.

מקדוניה הקטנה, שלעומתה ההופעה שלנו ב-70' במונדיאל וה-2:3 בסטאד דה פראנס נראים כמו אילן יוחסין כדורגלני מפואר, ושמול שחקניה, הסגל של אריקסון נראה כמו כפילים של רונאלדיניו וסאביולה, באה לאנגליה (סאות'המפטון עדיין לא קיבלה עצמאות) ולוקחת נקודה, עם פוטנציאל לשתיים נוספות. ויותר מזה, היא עושה זאת כשהיא משחקת כדורגל. לא עושה בונקר, לא מחפשת רק להרוס, אלא יוזמת, יוצאת קדימה ועוקצת.

לפני שאתם קופצים על גרנט, שבו, אם יוצא לכם, מול קלטת המשחק ותראו איך שחקנים אלמוניים ממדינת כדורגל נחשלת, מביאים עמם למגרש כמות של אנרגיות ולב (וקצת תוצאות של אימוני כושר ראויים) שמקפיצה אותם כבן לילה שתי מדרגות למעלה. לחבר'ה של גרנט אולי הראו קלטות של דרום קוריאה. החברה של טריאנוב, המאמן המקדוני, גם הסתכלו.

מדברי הדיין אלחדיף, שפסק לכפ"ס הורדה של 3 נקודות ליגה בעקבות החוזה הכפול עם יצחק שום: "מדובר באחת העבירות החמורות של תקנון הרשות לבקרת התקציבים ועונש על תנאי כפי שהציעה הבקרה אינו משקף את חומרת המעשה". הבעלים, אלי טביב, שהוגדר כמי שהיה אחראי בצורה ישירה לעבירה ולעבירה דומה עם דרסיליה, הורחק לשנה ממילוי תפקידים בהתאחדות לכדורגל. על תנאי כמובן.

טביב, שנקנס גם ב-30 אלף שקל, יכול לדבר עד מחר על האחריות של שום ודרסיליה. הוא המעביד, הוא האחראי העיקרי. ואם לא די בכך שהפך את הפועל כפ"ס לאחד הסיפורים העצובים בכדורגל שלנו, באה ועדת המשמעת של ההתאחדות לכדורגל ומנחיתה בפניהם של אוהדי כפ"ס בומבה נוספת. האם אדם שעבר עבירה "מהחמורות", ראוי לעמוד בראש קבוצת כדורגל שמייצגת וחיה, גם אם בעקיפין, מכספי קהילה? האם אין גבול לכמה שאפשר לירוק בפניהם של האוהדים? הם כבר מזמן הבינו שזה לא גשם. תנו להם לרדת ליגה בכבוד, אבל בדרך, תעשו להם טובה, תשחררו אותם מעונשו של אלי טביב.