שמונה הערות על הפריימריז בניו יורק

אל תצפו לגלות הילרי קלינטון שונה. לא בוועידה הדמוקרטית בקיץ הקרוב, לא בעימותים הארציים שייערכו החל מספטמבר ולא בליל הבחירות שככל הנראה יכתיר אותה לנשיאה הראשונה בתולדות ארצות הברית. נאום הניצחון שלה הלילה בניו יורק היה אמור להיות האתחול מחדש של הקמפיין הצולע שלה. הקהל חיכה לחשמל ולניצוצות, אבל זה לא משהו שלגברת הזו יש בארסנל.

וזה לא שהיא לא ניסתה. היא מתחה את שפתיה באותו חיוך מאולץ, פערה את עיניה באותו מבט מבעית כמעט. היא נתנה את אותם חצאי סיבובים מול הקהל המקיף אותה, תוך מחיאות כפיים שלה עצמה. ואולם, הילרי קלינטון היא לא ביל קלינטון. הוא רוק סטאר, היא נגנית צ'לו חננה. מתוכנתת, יבשושית ורחוקה מאוד מהיכל התהילה של האוראטורים. קלינטון לא יודעת לתזמר את העליות והירידות, את הפאוזות למחיאות כפיים והתשואות. הקהל שלה, שוב, בא לראות משחק NBA וקיבל שחקנית גולף.

ובכל זאת, היה זה נאום יעיל. מעבר לכך שדיברה ישירות לתומכי ברני סנדרס אחרי קרב הדמים המלוכלך ביניהם ("יש יותר מהמשותף בינינו מאשר המפלג בינינו") והחזרה להתמקדות בדונלד טראמפ השנוא, היא גם ניסתה לשפוך חומר מרכך על דמותה הנוקשה, על הפרסונה הטכנוקרטית שלה. כך, למשל, היא ציינה אנשים בקהל עם סיפורים נוגעים ללב, וכמו בתחילת הקמפיין היא ניסתה למצב את עצמה כמנהיגת קואליציה של מיעוטים ואנשים מן השורה. כמו לומר: אני אימא של כולם, אבל מי לעזאזל היה רוצה את הילרי קלינטון בתור אמא?

קלינטון ירקה דם במדינת הבית שלה. היא לא ציפתה שזה יקרה. סנדרס, שגייס כמות כמעט דומה של תרומות כמוה, שורף מזומנים כאילו אין מחר. היא עד כה פיזרה את תכולת הקופה שלה בקמצנות ובדייקנות. בניו יורק היא שינתה פאזה, קנתה מדיה ונתנה עבודה. ניו יורק, בעיקר העיר, היא דמוקרטית. פעילים בולטים, נבחרי ציבור, תורמים, תקשורת.

זה עבד לטובתה. כולם התגייסו לעזור לה. בשבועיים האחרונים, המסע של קלינטון בתפוח הגדול נראה כאילו שהיא רצה לראשות העיר שם, ולא לבית הלבן. זה עבד. לראיה: היא לא רק ניצחה, אלא בפער שעבר את ממוצע הסקרים האחרונים. תוצאה מענגת שבקמפיין הזה היא לא ממש זכתה להכיר.

המסר שלה שב וחזר על עצמו: אני הריאליסטית, הפרקטית. אני זו שיכולה להיות נשיאה אפקטיבית מהיום הראשון בתפקיד. זה קו משעמם ואפור בבחירות כל כך צבעוניות ומטלטלות, אבל בסוף הוא עובד. בסקרי היציאה מהקלפיות, 90% אמרו שלה יש את הניסיון הטוב ביותר לתפקיד.

רצף הניצחונות המסחרר של סנדרס גרם לנו לשכוח את המשוואה הפשוטה והיא שההישגים שלו לא נמדדו ביכולתו להפוך למועמד לנשיאות או לא (הוא לא, כלום לא השתנה), אלא מהו הנזק שההישגים האלה מייצרים למועמדת שממול, לקלינטון. למעשה, גם אם בתרחיש שונה לגמרי, הזוי כמעט, שבו סנדרס היה מנצח הלילה בהפרש של 55%-45%, ובאותו הפרש בכל המדינות שנותרו קדימה במירוץ, הוא עדיין לא היה המועמד הדמוקרטי לנשיאות.

ועדיין, צריך להצדיע לסנדרס. הישג של קרוב ל43% בניו יורק הוא די מדהים. הקמפיין שלו בעיר היה מרשים מאוד. האנרגיות? מחשמלות כתמיד. עשרות אלפי צעירים עמדו והריעו לו באקסטזה בפרוספקט פארק הברוקליני. האיש היחיד מלבד סנדרס, שעבר את גיל 70 ומקפיץ אלפים בפארקים ואיצטדיונים, הוא מיק ג'אגר. מה זה ייתן לו בסוף? לא ברור. מועמדות לסגנות נשיא הוא לא יקבל. בחיים לא. קלינטון צריכה לבחור מועמד לסגנות שמדבר לרפובליקנים מתונים. במקסימום, היא תשב איתו ותקבל כמה מרעיונותיו למצע שלה. אם לא, הקשיש הנרגן יעשה לה את המוות. או באמירות בוטות, או בשתיקה רועמת שתבהיר לתומכיו שבמועמדת הזו אסור לתמוך.

נקודת האור של קלינטון ברורה: הקלף המשוגע של סנדרס סיים את תפקידו. היא מובילה בסקרים כמעט בכל המדינות קדימה, והכי חשוב – בגדולות שבהן. סנדרס יכול לנצח נכון לעכשיו במדינות קטנות שנותרו, כמו דקוטה הדרומית ומונטנה, לא משהו שיזעזע מחדש את המערכה. הנקודה הפחות חיובית עבורה: רוב הסיכויים שקלינטון לא תגיע עם מספיק צירים נבחרים לוועידה: יש לה 1,442 כאלה כעת ואילו מספר הזהב הוא 2,383. כלומר, היא בכל זאת תצטרך להיעזר בצירים הלא נבחרים, "צירי העל". למה זה דומה? למצב שבו המרצה מוסיף פקטור לציון לתלמיד המוביל. והתלמידים שנשארים מאחור, כידוע, יוצאים תמיד ממורמרים.

דונלד טראמפ הכה את המומחים. גם הוא זכה להפרש גדול מזה שהשתקף בממוצע הסקרים האחרונים. הנאום שלו לא היה אלים, וחזר להתמקד במסר המזוקק המופנה בעיקר לעבר אנשי מפלגתו שלו: אני מוביל, אני מנצח, אל תגנבו לי את הבחירות. טראמפ, המועמד האנטי-ממסדי שמוביל, מאשים את מתחריו בגניבת קולות ומצביעים. סנדרס, המועמד האנטי-ממסדי שמזנב במובילה, מאשים את מתחרתו ופטרוניה בחריגות ממימון בחירות. הבחירות האלה, שהיו בסימן שגעת טראמפ וסנדרס בחודשים האחרונים, הפכו מהתנגחות בממסד באופן כללי (וושינגטון, וול סטריט וכו'), להתנגחות ממוקדת במפלגות שלהם עצמן.

טראמפ צודק בכך שהוא ממשיך לאיים על הממסד. טד קרוז (המפסיד הגדול של הלילה) ממשיך וימשיך לנסות לאסוף צירים מתחת לרדאר, בתרגילים פרוצדורליים. אצל טראמפ חוששים שאפילו צירים שמחויבים למועמד הניו יורקי, בחלקם, הם אנשי קרוז שמיד אחרי ההצבעה הראשונה בוועידה יהפכו את עורם. איך זה קורה? צריך פרופסורה במשפט תאגידי כדי להבין את כל הכללים הסבוכים של תהליך הפריימריז וניהול הוועידה במפלגה הרפובליקנית. קרוז, נזכיר, סיים בהצטיינות יתרה את בית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד. אם טראמפ הוא סוחר סוסים, קרוז הוא גנב סוסים.

המיליארדר בעל השיער הזהוב-חלוד מאיים שיהיה כאוס אם יעזו לנסות ולגנוב לו את הזכיה מתחת לאף. שליחיו באולפנים חוזרים על המסר, שבלתי אפשרי שמועמד שקיבל את מירב הקולות לא יהיה לבסוף על הכרטיס הרפובליקני. הבוסים של המפלגה מסתכלים - ולא ממש מתרגשים. כבר היו דברים מעולם. נשיא אחד מטעמם, ג'ורג' וו. בוש, גנב ככה בחירות לפני 16 שנים. אז איפה הבעיה?.

המסע של טד קרוז בניו יורק היה ביזארי. משהו כמו זבלון האייטיז "קרוקודיל דנדי בלוס אנג'לס". היה שם ניסיון לעטות מסכה מרוככת על פניו השמרניות והקיצוניות, אבל כיפה אדומה הניו-יורקית הבינה מהר שמאחורי פני הסבתא החביבה מסתתר אותו זאב מוכר. לשים את טד קרוז בניו יורק, זה כמו לשים את אורית סטרוק במסיבת רחוב בפלורנטין. עד כמה הוא מעורר במדינה כמו ניו יורק תחושת גועל? שימו לב למה שאמר חבר הקונגרס הרפובליקני מניו יורק, פיטר קינג: כל ניו יורקי שמצביע לקרוז, כדאי שיעבור בדיקת שפיות. קינג גם הוסיף בעידון משהו, שאם קרוז יהיה נשיא, הוא – קינג - יבלע גלולת ציאניד.

וזה מה שטראמפ מכר ממול: אני הניו יורקר האמיתי. מול קמפיין הממסד ותומכיו שתויג Never Trump, הוא ניהל קמפיין של "גאווה ניו-יורקית". דובריו ניסו לשתול מאמרים שישוו אותו לאד קוץ', ראש העיר הדמוקרטי המיתולוגי, בעל הפה הגדול והגישה הברוטלית (ואחד מהפוליטיקאים הראשונים ששימש שופט בתכנית ריאליטי). ומה שעוד גאוני מבחינת טראמפ: הוא כמעט ולא נאלץ לבזבז גרוש במדינתו על מדיה. רק עבודת שטח ויחסי ציבור. וזה עבד. הפרש של 35% מול המועמד שאחריו, ג'ון קייסיק.

ועדיין, עם כל הכבוד, צריך להסתכל על מספרים, לא על אחוזים. קלינטון הביאה יותר מעשרה מיליון קולות בפריימריז עד כה. טראמפ שמונה מיליון. כמעט מיליון הביאה הילרי בניו-יורק. טראמפ, למרות שאחוזיו נאים יותר, הביא פחות מחצי מיליון קולות במדינה.

הבעיה הגדולה יותר משתקפת, כשיוצאים מהמיקרוקוסמוס הטראמפי. ולא רק בכלל האוכלוסיה, ולא רק בכלל הרפובליקנים. אפילו בקרב הרפובליקנים שהצביעו אמש בניו יורק. 23% מהם אמרו במפורש בסקרי היציאה מהקלפיות: "לא נצביע לטראמפ לנשיאות בכל מקרה". 36% הצהירו שהם "מודאגים" או "מפוחדים" מהאפשרות שיהיה נשיא. מי שתומך בו תומך. מי שלא, מתנגד קשות. טראמפ משחק על כשליש ממפת הבוחרים האמריקאית. ככה בלתי אפשרי כמעט לנצח בחירות כלליות.

מה בכל זאת עובד? המסרים שלו הולכים ונטמעים. כך למשל, 68% מהמצביעים הרפובליקנים אתמול הצהירו שהם תומכים ברעיון של איסור על כניסת מוסלמים לארצות הברית. ושימו לב לניצחון במחוזות הניו-יורקים של טראמפ. שם, כמו במקומות דומים בהם ניצח בעבר, הוא מקבל את האחוזים הגבוהים ביותר בקהילות מעורבות ולא הומוגניות. כאלה עם רוב לבן ומיעוט לא לבן. השבט הלבן בא להצביע עבורו, כשהוא מותסס ומשולהב על ידו, נגד השכנים בעלי העור הכהה, מחום ועד שחור.

רוב האמריקאים לא מוכנים לבלוע את טראמפ כמועמד לגיטימי לנשיאות. כך גם את קרוז. את מי כן? את ג'ון קייסיק. הדוד הטוב מאוהיו, שהביא תוצאה יפה בניו יורק, עם פחות כסף, מומנטום או זמן מסך מטד קרוז שנותר מאחור. במפלגה הרפובליקנית עוד מקווים ל"דד לוק" בוועידה. מבוי סתום בהצבעות הראשונות. ואולי למצב שבו בהצבעה ה-20, ה-30, ה-40, קייסיק האפרורי יחזור כפשרה, ייתן את כרטיס סגן הנשיא לקרוז ויאללה, נסגור עניין. שיהיה להם בהצלחה בתסריט כזה עם קרוז, שהוא האדם הכי עקשן, צדקן ולא קואופרטיבי בוושינגטון.

למה קרוז כן טוב מבחינת הממסד? ליצירת אותו "דד-לוק". בכירי הרפובליקנים מרוצים מהיעילות של קרוז בשטח. מבחינתם, הם הגנרלים והוא החייל הטקטי בשוחות. תפקידו להסתער, לבצר, למנוע את התקדמות האויב, ולבסוף – למות בשדה הקרב למען המולדת, ולפנות את הדרך למצביא שיבוא אחריו לשטח החרוך ויגרוף את התהילה.

רותם דנון הוא עורך מגזין ליברל
theliberal.co.il