פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המרתפים בהם המתים מלמדים את הרופאים לעתיד שיעור לחיים

      "שסטודנטים יחטטו לך בגופה?". שורת ברזים, ריח של חומרי חיטוי, ועשרות שקים כחולים אטומים. המפגש הראשוני עם המתים החנוטים מלווה בהלם קל. ביקור בפקולטות לרפואה, שם האנשים שתרמו את גופם למדע מהווים השראה למשפחותיהם וסיפור חיים מרגש לתלמידים

      כיתה רפואה באוניברסיטת תל אביב, אפריל 2016 (ראובן קסטרו)
      "איך יהיו לנו רופאים טובים אם לא ילמדו עלינו?". כיתה רפואה באוניברסיטת תל אביב, אפריל 2016 (צילום: יותם רונן)

      השבוע הלך לעולמו יוסף גולדשמידט, תושב כפר סבא בן 86. כשבע שנים לפני מותו הזמין אליו גולדשמידט את בתו הצעירה אפרת ציר-כהן גולדשמידט, עורכת דין במקצועה, ומינה אותה למוציאה לפועל של צוואתו. שם, במסמך הזה שרבים מתקשים להתמודד עם עצם קיומו, הוא ביקש שבמותו ייתרם גופו למדע, וחתם על המסמכים באוניברסיטת תל אביב בפקולטה לרפואה, לשם נשלחה גופתו השבוע. כשאפרת נחשפה בפעם הראשונה לבקשה היא נלחצה ואף ניסתה להניא אותו מההחלטה. "אתה רוצה שסטודנטים יחטטו לך בגופה?", שאלה אותו נרעשת, אולם האב, לא התרגש. הוא האמין שאין ערך לקבר, ואפשר לתת ערך מוסף למוות ואף הביע סלידה עמוקה ממוסד הרבנות שמנהל את טקסי הקבורה. גם אביו בשעתו לא נקבר וביקש שישרפו את גופתו, בלי להותיר אחריו אבן או מצבה. עבור יוסף גולדשמידט זו הייתה בחירה הגיונית.

      אוניברסיטת תל אביב מאפשרת לתורם להיקבר כעבור פרק זמן מסוים, או לתרום לצמיתות את גופתו. יוסף בחר בעולם הנצח לצד הסטודנטים, ללא קבר. בחייו הוא היה איש מחשבים, בין הראשונים בארץ, אוטודידקט חדור מטרות. הוא עבד במשרד הביטחון וכשפרש אימץ כערך את הלמידה. "זה מעולה", הוא ענה לבתו כשזו שטחה בפניו את חששותיה, "אני רוצה שהסטודנטים ילמדו בעזרתי". הוא המשיך להסביר לבתו המתייסרת "איך יהיו לנו רופאים טובים אם לא ילמדו עלינו?". כשרגע האמת הגיע, אפרת הפתיעה גם את עצמה. "אני גאה היום להוציא לפועל את צוואתו, זה מעשה אצילי".

      למרות שאין הלוויה או טקס קבורה, בני המשפחה החליטו לקיים שבעה. הם מספרים שהמנחמים הרבים שפקדו את בית המשפחה השבוע התקשו להתמודד עם ההחלטה של יוסף לוותר על קבר ומצבה. "אבל אני לא מרגישה כך", אומרת אפרת בגאווה, "אני לא זקוקה למצבה בשביל לזכור את אבי האהוב והנדיר. המעשה שלו נותן לי כוח, במיוחד באבל ובכאב ואפילו סוג של המשכיות. זה משהו גדול אם סטודנטית תלמד יותר בעזרתו מאשר היא יכולה ללמוד מספרים ומורים, זו תרומה גדולה והוא איש ענק".

      כיתה רפואה באוניברסיטת תל אביב, אפריל 2016 (ראובן קסטרו)
      חלקי גוף משומרים מלמדים את מבנה הרגל, היד או הריאה, כמו שאף ספר לא יצליח. כיתה רפואה באוניברסיטת תל אביב, אפריל 2016 (צילום: יותם רונן)

      מיד לאחר פטירתו של יוסף, הועברה גופתו למרתפי הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב לתהליך השימור. שם, בקרקעית החוג לרפואה, עמוק מאחורי שתי דלתות כבדות וקוד כניסה למורשים בלבד, מתקיים קורס האנטומיה בו הסטודנטים הטריים מתנסים לראשונה בחייהם בניתוח גופה.

      אין חלונות במתחם, אין רעש שנכנס פנימה, אין זרים, אין ציוד מיותר. שורה ארוכה של ברזים וחומרי חיטוי מקבלים את הנכנסים, לא רחוק מהם עשרות שקים כחולים אטומים, סגורים, מונחים על אלונקות גבוהות, עוטפים אנשים שהסכימו לתרום את גופם למדע לאחר מותם.

      קשה לתפוס שמאחורי השק הגדול מסתתרים סיפורי חיים. העור איבד מהברק, הגוף חסר את הנפח והחיות ומסביב לגופה הכל סטרילי ומוקפד. כל אלונקה ממוספרת, כל מספר מוביל לרשימות על הקיר ובהן פרטים על התורמים המלמדים שבריר מחייהם; זה היה רופא וזו מזכירה, אחת עלתה מברית המועצות, אחר יליד ישראל. גיל 80, גיל 91 ויש גם מי שזכה להגיע לגיל מאה. סיבות המוות שונות; אי ספיקת לב, דלקת ראות, אירוע מוחי, סרטן.

      על קירות החדר מדפים עמוסים במוצגים מוזיאליים לרווחת הסטודנטים. כל המוצגים שייכים לנפטרים שתרמו את גופם לאוניברסיטה לצמיתות: חלקי גוף משומרים מלמדים את מבנה הרגל, היד או הריאה, כמו שאף ספר לא יצליח. עוברים בני יומם חנוטים, בעלי מומים שונים, מספקים הצצה נדירה למראהו של תינוק בטרם היוולדו. בעוד כמה שעות המתים מסביב יעניקו לסטודנטים הצעירים שיעור על החיים. הם ילמדו אותם אנטומיה, הם יפגישו אותם מקרוב עם מחלות שונות, ובעיקר, במותם יתרמו לסטודנטים הצעירים, למרצים הוותיקים, ולעובדי האוניברסיטה השונים שיעור דרמטי על התנדבות, נדיבות ושאר רוח.

      חלק מהסטודנטים יגיבו במפגש הראשוני בתדהמה, יהיה מי שיבכה, אחרים יתקשו להתרגל לריח החריף של החומר המשמר, יהיה מי שיצחק ממבוכה ולחץ. אבל כולם יעברו לפני כן תדריך קפדני וליווי, ובו תבהיר להם העוזרת המנהלית בחוג לאנטומיה, רחל עוז, האחראית על תרומה וקבלת הגופות כבר שנים ארוכות, את כללי ההתנהגות וגודל התרומה של האדם הנפטר.

      רחל עוז מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, אפריל 2016 (יותם רונן)
      הכירה כמעט את כל הנפטרים עוד בחייהם. רחל עוז מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, אפריל 2016 (צילום: יותם רונן)

      מדי שנה פונים לאוניברסיטת תל אביב כארבע מאות איש המעוניינים לתרום את גופם למדע. בכל שנה כשישים נפטרים ימצאו עצמם על שולחן הניתוחים. רובם באוניברסיטת תל אביב, אחרים יועברו לאוניברסיטת בן גוריון. הפרוטוקול של האוניברסיטה נוקשה ועמוס סעיפים, ומאפשר רק לאנשים שמלאו להם חמישים שנה לחתום על הסכמה לתרומה. כמו כן, בית הספר לרפואה שומר את הזכות לדחות את התרומה בתנאים מסוימים, כגון תאונת דרכים, התאבדות, תרומת איברים וכן הלאה.

      עוז הכירה את כמעט את כל הנפטרים עוד בחייהם והיא עומדת בקשר עם בני המשפחה. בחרדת קודש היא מביטה בגופות המכוסות, מודעת לחשיבות העצומה של הנוכחות המתה בחדר הזה, ומתרגשת בכל פעם מחדש מכל סיפור חיים, מכל אישה ואיש שבמותם ציוו להשביח את מקצוע הרפואה ואת מיומנויות הסטודנטים. בבוא העת היא תיידע את בני המשפחה ואהוביהם של הנפטרים על סיום התהליך ותבדוק איתם האם ברצונם להגיע לטקס הקבורה אותו עורכת האוניברסיטה.

      תרומת הגופות משרתת בין היתר רופאים המבקשים לחדד מיומנויות לקראת ניתוח גדול או הליך מורכב, אבל בעיקר התרומה משמשת סטודנטים לרפואה ורפואת שיניים ללימודי אנטומיה, קורס המתקיים בשנת הלימודים הראשונה של הסטודנטים. כשיחל השיעור כל שבעה סטודנטים יעמדו סביב תורם. מיריקה ברזיס, בת 27, סטודנטית לרפואה בתכנית הארבע שנתית, סיימה לפני כמה שבועות את הקורס. המפגש הראשון עם המוות היה מטלטל עבורה. בשיחה עמה היא משתתקת לפתע, ומרצינה. "אני עדיין מצטמררת כשאני נזכרת בזה". היא מתארת כיצד עמדו סביב התורם וכשהחל השיעור הם הבחינו במספר המקועקע על זרועו של הנפטר. "זה היה רגע בו הבנתי שלא מדובר בכלי לימודי, וחלחלה לפתע ההרגשה שמדובר באדם, מדובר במישהו שחי לפני כן, שעבר חוויות משמעותיות בחייו, ישיש לו סיפור".

      מיריקה, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת תל אביב, אפריל 2016 (ראובן קסטרו)
      המפגש הראשון עם המוות היה מטלטל עבורה. מיריקה ברזיס, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת תל אביב, אפריל 2016 (צילום: יותם רונן)

      במהלך העבודה פניו של התורם מכוסות כדי לאפשר לסטודנטים להתמקד בהליך הלמידה. רק בשלבים מתקדמים של הקורס הם יכירו את אזור הצוואר והראש ויביטו בפניו. הקורס עורר בברזיס לא מעט רגשות. בעזרת תיווכה של עוז היא יצרה בסיום הקורס קשר את משפחת הנפטר כדי ללמוד עוד על אודותיו, וביקרה בביתם ביחד עם חבריה לקבוצת הלימוד. "בדרך כלל אנחנו מכירים אנשים, מתיידדים איתם, והמוות מפריד ביננו", היא מסכמת את החוויה, "כאן גילנו את האדם דרך המוות הקר, ורק אחר כך למדנו להכיר את האדם החי שהוא היה". במפגש שהתקיים לפני כשבוע ברזיס שמעה לראשונה על קורות חייו של התורם, על תכונות אישיותו. "פתאום נוצרה דמות אדם". הסטודנטים מיעטו לפרט בפני המשפחה על עבודתם בקורס, אבל ביקשו לספר שלא רק מותו סייע להם, גם סריקות סיטי ואולטרה סאונד שהתקיימו עוד בימי חייו, הוקדשו לתהליך הלמידה.

      בארץ רק מוסדות אקדמיים מוסמכים לקבל תרומת גופות. אוניברסיטת תל אביב היא המוסד הגדול ביותר, ולה נוספים הפקולטה לרפואה בטכניון והאוניברסיטה העברית. כל מוסד אקדמי אחראי על אזור גיאוגרפי אחר בארץ, ומרגע פטירת התורם יש לאוניברסיטה זמן מוגבל לקבל את גופתו ולהתחיל בהליך השימור שנע בין 24 ל-48 שעות. באוניברסיטת בן גוריון לא עוסקים בתרומת גופות, ונעזרים בין היתר באוניברסיטת תל אביב בנושא.

      המעבדה באנטומיה בפקולטה לרפואה בירושלים, יוני 2016 (אתר רשמי , האוניברסיטה העברית)
      המעבדה לאנטומיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית (צילום: האתר הרשמי של האוניברסיטה העברית)

      בפקולטה לרפואה בצפת, הפועלת כשלוחה של אוניברסיטת בר אילן, מייבאים גופות מחו"ל, למרות העלויות הגבוהות המוערכות בכחמשת אלפים דולר לאדם. פרופסור דוד קרסיק, רכז קורס אנטומיה בפקולטה, מסביר שאין לה את הציוד הנדרש, שעלותו גבוהה, כדי לעסוק בשימור גופות, וכן שהמרחק הרב מאוניברסיטת תל אביב לא מאפשר תרומה על בסיס קבוע. "אנחנו מקבלים תרומות מעמותות ללא מטרות רווח העוסקות בזה בחו"ל, משאילים למשך שנת לימודים את גופת התורם, ונושאים בעלויות ההחזרה", הוא אומר. התשלום הגבוה לדבריו הוא עבור תהליך השימור היקר, עליו האוניברסיטה מוסיפה את מחיר הטסת הגופה והחזרתה לקבורה, בהתאם לכללים הנהוגים במדינה ממנה הגיע התורם.

      ההלכה אינה חד משמעית, ופסיקות שונות מתירות ואוסרות בתנאים שונים את תרומת הגופה למדע. לפני כשמונה שנים הכריע בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא כי צוואתה של ציפורה כרמלי, קשישה שהלכה לעולמה וציוותה במותה שגופה ייתרם למדע, תמומש במלואה. בנה של כרמלי, שלא היה בקשר עם אמו בשנת חייה האחרונה, הופתע לגלות שביקשה לא לקיים קבורה כהלכה מיד לאחר מותה. הבן, שהחל באותה העת בתהליכי חזרה בתשובה, התייצב בבית החולים בלווית חברה קדישא במטרה למנוע את העברת הגופה לאוניברסיטת תל אביב.

      במהלך המשפט, בסופו כאמור הוכרע שצוואתה של האם תמומש במלואה, הציג השופט עמדות של פוסקים שונים אשר מתירים תרומה מסוג זה. "מדינת ישראל אינה יכולה להעמיד ממסד רפואי ראוי ומתוקן הנותן שירותי בריאות ברמה נאותה לנצרכים, מבלי להכשיר היטב את רופאיה הצעירים, הכשרה המצריכה מעצם טיבה אף התנסות בניתוח מתים", ציטט השופט את עמדתו של הרב שלמה גורן, הרב הצבאי הראשון. גם עמדתו של הרב הראשון הראשי לישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג, תומכת בעמדה זו, והוא הבהיר כי יש להתיר ניתוח גופת המת כאשר המת הסכים לכך בחייו. במרוצת השנים המרצים נתקלים לא אחת הסטודנטים דתיים, אשר תוהים האם מותר להם לנתח את גופת המת והאם אין הדבר נחשב לחילול כבודו. פסיקתו של הרב גורן משמשת לא אחת לטובת עניין זה.

      הרב שלמה גורן (יח"צ , אוסף התצלומים הלאומי)
      ההלכה אינה חד משמעית. הרב שלמה גורן לצד הרב עובדיה יוסף (צילום: אוסף התצלומים הלאומי)

      בניגוד לאוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטה העברית חושפים את הסטודנטים לנתיחת גופות רק בשנה השנייה ללימודיהם. במעבדת הנתיחות מונחים כ-26 נפטרים, כולם חנוטים. "כשמגיע נפטר, עובדי האוניברסיטה מזריקים תמיסת שימור לוורידי האדם, כדי שיהיה אפשר לעבוד איתו לאורך השנה", מסבירה מנהלת הוראת האנטומיה פרופסור לילי אנגליסטר את הליך העבודה.

      המראה של אדם שעבר חניטה, אינו דומה למי שהיה בעבר. הדימויים הטלוויזיוניים מסדרות הרפואה מטעים, צבע העור אחר, נפח הגוף שונה, ובעיקר, קשה להאמין שמדובר באדם אמיתי השוכב לפניך. המפגש הראשוני עם גופה שעברה תהליך שימור עשוי להיות מעט טראומטי, ולדברי אנגליסטר רבים מהסטודנטים מתקשים לעמוד במראות ויוצאים החוצה. כאן הסטודנטים אינם יודעים את פרטי הנפטר, אלא אם הם מבחינים בממצא קליני, ומבקשים ללמוד על פרטי המקרה. כדי להיטיב את ההתמודדות האוניברסיטה העמידה לרשות התלמידים מערך תמיכה נפשי, כחלק ממודל שנהוג בפקולטות לרפואה בארצות הברית. כמו כן, הם מקפידים שסטודנטים לא ינתחו גופות של אנשים שהכירו בימי חייהם. "בין התורמים יש פרופסורים, חתני פרס ישראל וידועי שם. לא נשתמש במישהו שהתלמידים היו קרובים לו". אנגליסטר מוקירה ומכירה בערך התרומה של הנפטרים ובעצמה חשבה לא אחת לתרום את גופה למען מטרה זו. "זו קדושה וזה נעלה, הסטודנטים מתייחסים לזה ברצינות, מקפידים ושומרים על כבוד הנפטר".

      אנגליסטר מבקשת לסיים את השיחה. התקשרו מבית החולים שערי צדק לדווח על נפטר שהורה לתרום את גופו לאוניברסיטה והיא צריכה להתפנות. בעוד כשנה יתקשרו מהאוניברסיטה אל בני משפחתו, יידעו אותם על אפשרויות הקבורה, אם המשפחה אכן תבחר באפשרות, ואם לא - הוא יקבר בבית העלמין בירושלים, בטקס קבורה דתי, במימון האוניברסיטה. "אצלנו מאמנים שמי שבחר לחתום על תרומת גופו למדע, יזכה באריכות ימים", מסיימת אנגליסטר את השיחה עמה בטון מחויך.

      גיה צ'צ'יק ז"ל ודני לביא (באדיבות המצולמים)
      גיה צ'צ'יק המנוחה, שתרמה את גופה למדע, ובן זוגה ודני לביא (צילום: באדיבות המצולמים)

      מייל ברוח זו שלחה השבוע רחל עוז לאומן דני לביא, ובו סיפרה לו שבת זוגו האהובה גיה צ'צ'יק, שהלכה לעולמה לפני כשנתיים, הובאה למנוחות. "שקט השתרר בלבי אחרי קריאת המייל", ענה לה לביא, "אני שמח שמילאנו את בקשתה עד הסוף".

      גיה, שנפטרה בדמי ימיה ממחלת הסרטן, עסקה אף היא באמנות. במשך שנים, כך מספר דני, בלי קשר למחלתה, אמרה שכשיבוא יומה היא לא רוצה קבורה דתית, ואינה חפצה במצבה או קבר. "תמיד צחקנו שהיא תמשיך לעבוד באוניברסיטה לאחר מותה", הוא משתף בהומור מהול בכאב עמוק, "עכשיו היא סיימה את העבודה". דני קיבל את ההחלטה שלה לא לקיים טקס קבורה רשמי במותה באהבה והבנה. "היא הייתה ציפור מיוחדת", הוא מספר עליה בלב שבור, "תמיד בלטה - בילדותה, בחייה כאמנית ובמותה".

      במסגרת עבודתו כאמן ומעצב נתקל לא אחת בתהליך השימור לאחר המוות, והוא מכיר היטב את המראות והנהלים. "זה לא פשוט ויזואלית", הוא אומר ונמנע מלהרחיב הרבה, "אני יודע מה התהליכים שעברו עליה, אבל שחררתי את זה ואני מחזיק רק ברגעים היפים איתה".