1997 - הסכם שלום עם סוריה והפלסטינים

רצח יצחק רבין גרם לתפנית העזה ביותר בתהליך אוסלו מאז תחילתו בראשית 1993. רבין, שהתנגד במשך שנים להידברות עם אש"ף, הגיע למסקנה שיש הכרח למצוא כתובת פלסטינית משמעותית, וכי אש"ף עדיף על פני החמאס. הוא יצר הידברות עם ערפאת (גם אם תיאורי ה"כימיה" ביניהם מופרזים מאוד), והתכוון להוביל אל עבר הסדר קבע שאת מאפייניו העיקריים שירטט במליאת הכנסת חודש לפני הירצחו, כאשר ביקש את תמיכתה בהסכם הביניים.

בדיעבד, היו איתותים לאפשרות הרצח – האיומים, הכרזות, ארון המתים בהפגנת הימין, האלימות ועוד ועוד. אבל בזמן אמת זו הייתה תדהמה נוראה. השמים נפלו. האופטימיות שאיפיינה את הימים שלאחר החתימה על הסכם הביניים נתחלפה בתחושת כשלון עמוקה, בפסימיות ובהתקפדות. העובדה שסנקציה של רצח איימה על מי שהיה מוכן להעז לקדם את התהליך המדיני עשתה את שלה באופן מודע או בלתי מודע הן בישראל והן בעולם הערבי.

לאחר מותו גוייס זכרו של רבין לטובת תפיסות מדיניות שונות. אני מבקש לסייג את דברי בכך שאפשר מאוד כי גם אני עושה זאת, והרי אין מה שיוכיח וכבר אין מי שיכחיש. סברתי שהכנת מסמך אשר יהווה בסיס מוסכם להסדר קבע בינינו לבין הפלסטינים יוכל לגרום תפנית בדעת הקהל, להביא למו"מ מוקדם ומזורז להסדר הקבע, ולהשגת פתרון מוסכם עוד לפני הבחירות שאמורות היו להיערך ב-1996. האמנתי כי יצחק רבין היה מוכן לאמץ את ההבנות שאליהן הגעתי עם אבו מאזן ב-31 באוקטובר, ארבעה ימים לפני רצח ראש הממשלה.

אילו קרה הדבר, היתה ההיסטוריה משתנה. בחירות על רקע הסכם שלום מלא עם הפלסטינים עשויות היו לאפשר את ניצחונו של רבין על נתניהו. לאחר הבחירות הללו, סביר מאוד בעיניי כי הערוץ הסורי היה נפתח מחדש. רבין העריך את האיום הסורי כאיום אסטרטגי, וייחס חשיבות עצומה לאפשרות להגיע לשלום עם אסד, ובאמצעות זה להגיע להסדר עם לבנון, לנטרל את החיזבאללה ולצאת הן מרמת הגולן והן מדרום לבנון. הוא האמין כי הנשיא קלינטון יגבה אותו ביטחונית וכספית, והעריך כי ישכנע את דעת הקהל בצדקת הוויתור על הרמה, שהרי הוא היה זה שהציע את רעיון משאל העם באשר לרמת הגולן.

עמידתו של רבין על כך שישראל לא תיכנע לטרור ולא תפסיק את המו"מ רק משום שיש מי שמבקש לטרפדו באמצעים אלימים, היתה מאפשרת לו להשלים את שני המהלכים המכריעים הללו – הסכם עם הפלסטינים והסכם עם סוריה – גם אילו המשיכו מעשי הטרור בעת המו"מ. לו הושלמו שני המהלכים ב-1997, לא היה מתחיל המיתון הכלכלי שהחל באותה שנה; קצב ההשקעות בישראל היה גובר; פרוייקטים משותפים כגון אלו שהוצגו בוועידות הכלכליות המזרח תיכוניות, היו מתחילים להתממש; התיירות לישראל ולאזור כולו היתה מוכפלת; והאמצעים הכלכליים שבידי המדינה היו מאפשרים לה להמשיך בתנופה את ההשקעה בהון האנושי (חינוך) ובתשתיות פיסיות.

הסיכוי להפיכת ישראל מטרה צפויה של מדינות פריפריה בעלות נשק משמיד - הכל היה מצטמצם בשל ההסכם האזורי, והסכנה הדמוגרפית – להפוך למיעוט יהודי השולט ברוב פלסטיני – היתה נמנעת. אלה היו שני הגורמים שהניעו את רבין לתמוך בתהליך אוסלו.