מצרים וערב הסעודית: התחממות ידועה מראש

ביקורו המתוקשר בן החמישה ימים של המלך סלמאן הסעודי במצרים הוא ביטוי נאמן להתחזקות היחסים בין שתי המדינות מאז תפס עבד אל-פתאח א-סיסי את השלטון ביוני 2013. הדחת מורסי וההכרזה על האחים המוסלמים ארגון טרור חצי שנה לאחר מכן, התקבלה בשמחה בריאד, ונענתה מיד בסיוע עתק בסך 12 מיליארד דולר מצד סעודיה, כווית והאמירויות. ההתקרבות בין שתי המדינות באה לידי ביטוי במגוון של דרכים מדיניות וכלכליות. הסעודים חנכו בספטמבר 2014 את השגרירות הגדולה ביותר שלהם בקהיר, וסיסי עצמו ביקר בממלכה לפחות שלוש פעמים בשנה הראשונה לכהונתו כנשיא. במהלך ביקורו הוא גם זכה לקבל את מדליית עבד אל-עזיז, השמורה רק לאישים רמי מעלה, כמו הנשיאים ג'ורג' בוש וברק אובמה.

אולם, עם מותו של המלך עבדאללה בינואר אשתקד, דומה היה כי החלה הידרדרות בין שתי המדינות. אמצעי התקשורת ידעו להצביע על מחלוקות בין שתי המדינות סביב סוגיות סוריה, תימן, איראן והאחים המוסלמים. כך, למשל, הסעודים התעקשו על הדחת אסד בכל פתרון אפשרי למלחמת האזרחים, בעוד המצרים היו מוכנים לראות את אסד כחלק מהפתרון. זאת ועוד, למרות שהביעה תמיכה, מצרים לא גילתה התלהבות להיענות ליוזמה הסעודית ולשלוח יחידות לכוח הערבי שיילחם בתימן. במלים אחרות, מצרים וערב הסעודית פיתחו עמדות שונות כלפי סוגיות השעה במזרח התיכון. ואולם למרות קיומן של מחלוקות ברמה הטקטית, אין ספק כי שתי המדינות המשיכו לשתף פעולה ברמה האסטרטגית לנוכח הסכנות, האיומים והאתגרים באזור.

אי לכך, ביקורו של סלמאן במצרים הוא עדות נאמנה למערכת היחסים ההדוקה – ואפילו הברית – הקיימת בין שתי המדינות. מבחינה היסטורית מדינית, יש לזכור כי שיתוף הפעולה בין מצרים וערב הסעודית היה מאפיין של קבע במערכת הבין-ערבית, למעט תקופות לא ארוכות שהתאפיינו במתחים וביריבויות, ואפילו בעימות צבאי, כמו למשל בעת הסכסוך בתימן, בשנים 1967-1962.

לביקור כמה השלכות חשובות ליחסים הבילטרליים, בעיקר עבור מצרים. על פי העיתונות המצרית, לא פחות מ-36 הסכמים בשווי 25 מיליארד דולר נחתמו במהלך הביקור, כולל הקמת קרן השקעות סעודית עם הון של 16 מליארד דולר. גולת הכותרת היא מתן סיוע סעודי - ואולי גם מפרצי בכלל - לשיקום סיני, הכולל הקמת אזור סחר חופשי, בניית אוניברסיטה בא-טור (על שם סלמאן), וכן בניית גשר המחבר בין מצרים (סיני) וערב הסעודית. אין מדובר ברעיון חדש, אלא שבעבר הסכם השלום עם ישראל - ואולי גם סיבות פנימיות אחרות - מנע את מימושו. הגשר יאפשר למיליוני תיירים ועולים לרגל, כמו גם סחורות, לעבור בקלות מיבשת אחת לשנייה. כמו הרחבת תעלת סואץ, שהסתיימה תוך שנה, כך גם פרוייקט זה – אם יתממש – עשוי להיות תרומה של ממש לכלכלה המצרית המקרטעת.

התמקדות הסיוע בסיני אינה מפתיעה, כמובן, משום שהיא נועדה להוות חלק מהמענה לאתגר שמציבים ארגוני האסלאם הג'יהאדיסטי באזור למשטר. הממשל המצרי מבין היטב כי המענה לבעיות בחצי האי אינו טמון רק בתגובה צבאית, אלא גם בשיפור תנאי חייהם של תושבי סיני.

ההקשר הדתי בא לידי ביטוי בביקור שערך המלך הסעודי באוניברסיטת אל-אזהר, שמייצגת את האסכולה המתונה באסלאם הנאבקת נגד ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש). לא פחות חשובה היתה פגישתו של סלמאן, בתפקידו כ"משרת שני המקומות הקדושים" (מכה ומדינה) עם הפטריארך הקופטי, אשר נועדה לחזק את התפיסה שהאסלאם מתייחס בכבוד ובסובלנות לבני הדתות האחרות.

במהלך הביקור נודע גם כי שני האיים, טיראן וסנפיר, המצויים בכניסה למפרץ אילת, יעברו לידי הסעודים. למען הדיוק, שני האיים הללו היו בריבונות סעודית, אולם ב-1950 הם החליטו להעבירם בחכירה למצרים וזאת לצורכי החרם הערבי והההסגר הימי המצרי על ישראל. האיים נכבשו על ידי ישראל במהלך מלחמת 1967, אולם הוחזרו למצרים לאחר הסכם השלום. האיים אפוא חוזרים עתה לבעליהם המקוריים. לישראל לא צריכה להיות שום סיבה לדאגה ממהלך זה, למרות חשיבותם האסטרטגית של האיים.

הביקור היה גם מאופיין בפוליטיקה של סמלים. כך, למשל, סלמאן זכה לעיטור המצרי הגבוה ביותר, "מדליית הנילוס", אשר שמור לאישים שהעלו תרומה חשובה למדינה. היתה זה, כמובן, מחוות נגד לעיטור שסיסי זכה לו בביקורו בערב הסעודית. כמו כן, הגשר המתוכנן לקשר בין המדינות והיבשות ייקרא, כך על פי העיתון אל-מצרי אל-יום, "המלך סלמאן וסיקס-פיקו". ממבט ראשון שמו של הגשר מעורר תמיהה, אולם הוא נועד מחד להביע הוקרה למלך על תמיכתו במיזם הענק, ומאידך לסמל את סיכול הפירוד המלאכותי שנוצר בעולם הערבי, בעקבות חתימת הסכם סיקס-פיקו האימפריאלי בדיוק לפני מאה שנה.

ברשתות החברתיות, בניגוד לעיתונות הרשמית, נשמעות ביקורות חריפות על סיסי בשל התבטלותו אל מול "האחות" העשירה – התנהגות שאינה יאה למקומה של מצרים בעולם הערבי. ואולם, מבקרים אלה, המונעים מתחושות של כבוד לאומי, אינם מבינים כי התלות המצרית בכספי מדינות המפרץ היא מוחלטת. מצרים כבר אינה מנהיגת העולם הערבי כפי שהיה בתקופת נאצר, ולא ראשונה בין שווים, כפי שהיה בתקופתם של סאדאת ומובראק. נראה כי מצרים של סיסי מחפשת את מקומה בעולם הערבי.

קשה להעריך בשלב זה באיזו מידה ימומשו ההסכמים שנחתמו. עם זאת, ניתן לומר בוודאות כי הידיעות על הידרדרות ביחסי סעודיה-מצרים בעקבות עליית סלמאן היו מוגזמות. הברית המצרית-סעודית נראית איתנה מתמיד. מדובר כמובן בחדשות טובות לישראל, אשר מחפשת בעלי ברית בעולם הערבי למאבק נגד האתגר האיראני והג'יהאדיסטי במזרח התיכון.

פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, ומכהן כחבר ועד מנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית.

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.