המסר לקצב ולמדינת ישראל: אנחנו לא סולחים יותר לאנסים

לא ידענו. כל מי שטוען שידע את התשובה – חכם בדיעבד. ועדת השחרורים דחתה פעמיים את תשובתה באשר לשחרור מוקדם למשה קצב, שנושא עונש של שבע שנות מאסר בגין אונס, הטרדה מינית ומעשים מגונים. משמעות הדבר היא, שגם הוועדה לא ידעה. גם הוועדה הייתה צריכה עוד קצת זמן כדי להתלבט, כדי להתחבט, כדי לחשוב, כדי לשקול.

בסופו של דבר, עשתה הוועדה את הצעד הנכון והוכיחה לכל הספקנים – אנס מורשע שאינו מכיר במעשיו – בטח שלא מביע חרטה עליהם - צריך לשאת את עונשו במלואו. אין קיצורים, אין הנחות, אין רחמים. בדיוק כפי שלקצב לא היו הנחות ולא היו רחמים כשבחר לעשות את שעשה באותן נשים.

הצעד הנחרץ הזה, שמגובה במילים חזקות מפי הוועדה כמו "האסיר תופס את עצמו כקורבן" ו"מתנהל בצורה כוחנית", מהווה אבן דרך חשובה עבור הדמוקרטיה והחברה הישראלית. בהחלטתה, הודיעה הוועדה קבל עם ועדה כי גם דיון ציבורי מהדהד במיוחד – שנעשה מבלי שחל איזשהו שינוי שהציג באור אחר את ההליכים המשפטיים שעבר קצב – לא יעניק הנחה לאנס הבכיר ביותר בישראל.

ראשית, הוכיחה הוועדה שמדינת ישראל היא מדינת חוק ואין אף אחד מעליו. גם לא הרם שבתפקידים, הנשיא, יצליח לסחוט רחמים ממנה. היא תחרוץ את דינו כאחרון האזרחים ולא כמנהיג בדימוס. אדם שבחר בדרך לא דרך וביצע את זממו בנשים בניגוד לרצונן וללא הסכמתן, צריך לשאת במלוא העונש שניתן לו.

וכן, אפשר לחיות בשלום עם האפשרות שהוועדה לקחה בחשבון שהוא נשיא לשעבר, ולו כדי לשלוח אות לכל מי שיעז להפר את החוק. לכן, גם אם ההחלטה התקבלה במודע ותוך שיקול של תפקידו הקודם של קצב, מדובר באבן דרך משמעותית לשלטון החוק.

מי שעוד קיבל חיזוק מהבשורה הן הנשים בישראל, שגם ב-2016 עוד לא הגיעו לשוויון ולביטחון מלא. בחברה שבה "תרבות האונס" עדיין פופולרית מכל תרבות מיינסטרים אחרת, בחברה שבה פרשת "אלנבי 40" נזנחת בתהום הנשייה ובחברה שבה לנשים לא כדאי להתלונן כי צמרת המשטרה עלולה להטריד אותן מינית והשופטים עלולים להאשים אותן במצבן, טוב שיש מי ששם את זכות הנשים על גופן בראש סדר העדיפויות.

בהחלטת הוועדה יש מסר – לא נסלח על אונס. אנחנו לא מוכנים להשתיק יותר פרשות מעין אלו. אנחנו לא מוכנים להאמין שנשים מביאות על עצמן הטרדה מינית. אנחנו לא מוכנים לקבל ש"לא" עשוי להיות גם "כן" או "אולי". המסר של הוועדה הוא חד משמעי – אונס הוא שווה ערך לרצח. רצח הנפש לא נופל בערכו מרצח הגוף.

ולסיום, החלטת הוועדה שלא לנכות שליש מתקופת מאסרו של קצב ולאלץ אותו לשאת את מלוא עונשו היא שיעור חשוב על כבוד האדם. אנחנו לא יכולים לאלץ את קצב להודות במעשים ולהביע חרטה, זכותו הבסיסית להתנער מכך. אבל החלטת הוועדה היא תקדים לבאות – אסיר שרוצה התחשבות, שרוצה רחמים, שרוצה להוכיח "התנהגות טובה", שתזכה אותו בקיצור דרך אל החופש, צריך להבין כבוד מהו ולבקש סליחה ממי שפגע בו. קצב את חובו לחברה ישלם במלואו, אך את חובו לנשים שבהן פגע הוא לעולם לא יצליח להחזיר.

גל סלונימסקי היא עורכת בדסק החדשות של וואלה! NEWS