עירית דגני, ציירת קומיקס בשלהי שנות ה-40 לחייה, ירדה 56 קילוגרם הודות לניתוח קיצור קיבה. התהליך אותו היא עוברת מיום הניתוח ועד השלת המשקל העודף מגופה, מתועד בהרחבה בעמוד הפרטי שלה ברשת. לצד האופוריה, המצב הבריאותי שהשתפר והפרגון האדיר מצד החברים - עולה תמונה מעט מורכבת: הד למצוקות, לחששות ולפחדים שהביא עימו השינוי.
למתבונן מהצד, נדמה שאדם שהשיל אחוז ניכר ממשקלו יחווה אושר ושמחה. החברה המערבית מטפחת דימויים רזים בקנאות וכולם מתיישרים עם התכתיב ומנסים ללא הרף להוקיע מתוכם את השמן, השומן והשמנים. גם אם מדובר באנשים מוצלחים ויפים, גם אם אינם סובלים מבעיות בריאותיות, וגם אם מדובר בבשר מבשרנו, בילדנו או בנו. המסר הזה עובר בעוצמה אדירה לסובלים מעודף משקל, ומעודד פולחן דיאטות אכזרי כמו ניתוחים לקיצור קיבה, ודיאטות כסאח מזיקות.
דגני אינה לבד. נשים וגברים רבים מדווחים שאחרי שחוו ירידה גדולה במשקל, חשו לצד ההקלה הגדולה גם קושי נפשי להתמודד עם המציאות החדשה. "השינוי הפיזי הוא הכי קל", משתפת דגני בכנות. "השינוי האמיתי הוא בראש, ואותו הכי קשה לעשות".
לאורך שנים, האכילה הגנה עליה מפני הקשיים והמצוקות שחוותה כילדה ואדם בוגר. לאחר שהתייתמה מהורה בגיל צעיר, ועברה מספר טראומות לאורך השנים, התחזק הצורך באוכל כנחמה. "עברתי הרבה הצקות מיניות עוד מתקופת הילדות". אותן חוויות הובילו אותה, בין היתר, לפחד מגברים ויצרו מגננות שתרמו לאכילה הרגשית. בכדי לטפל בקשיים הנלווים לעודף המשקל, החלה לעבור טיפול פסיכולוגי, במקביל ההכנות לניתוח. "אלמלא הייתי עוברת טיפול, הפחדים היו נשארים שם, אבל בלי ההגנות", היא מסבירה.
פעמים רבות, הירידה במשקל חיונית בכדי לשמור על אורח חיים בריא, אך ניתן לנהל חיים תקינים ובריאים גם במשקל גבוה מאוד, להיות בכושר גופני מלא - ולחיות באושר. מעטים יודעים שמי שמבקש לרדת במשקל, עשוי לשלם מחיר נפשי כבד שלא בהכרח מתאים לכולם.
עבור דגני, הירידה במשקל היתה הכרחית. חשש אמיתי לבריאותה הוביל אותה לפני כעשרה חודשים אל מיטת הניתוחים, בה קיבלו חייה תפנית דרמטית. למרות הביטחון הרב שהירידה במשקל העניקה לה, עדיין מתקיימים בתוכה לא מעט חששות ופחדים. כך למשל, היא עדיין נרתעת מלהתחיל עם בחור שמוצא חן בעיניה, וחשה בעתה מכל עלייה במשקל. לצד אלו מקננת בה תחושה חדשה: 'היא חשופה'. "כשהייתי שמנה וענקית הייתי שקופה, היום פתאום מסתכלים עליי. יש בי מצד אחד יותר אומץ, אבל לפעמים צפים בי פחדים, שאריות של עירית השמנה לפני שטיפלתי במגננות".
המשבר הגדול שחוותה הגיע דווקא לאחר הירידה המוצלחת במשקל. "את קולטת שתחומים אחרים לא מתיישרים עם ההצלחה של הירידה במשקל, כמו למשל פרנסה וזוגיות". היא מהרהרת רגע ומתקנת את דבריה, "הרי לא הכל מושפע, ולפעמים זה פשוט לוקח זמן לעבור את השינוי בתחומים נוספים".
דגני זוכה לתשומת לב אדירה מצד חבריה ועוקביה הרבים ברשתות החברתיות. היא מקפידה לעדכן כמה ירדה ממשקל גופה, להעלות תמונות בגזרה החדשה ולבקש את תשומת הלב שנלקחה ממנה כשחוותה את החיים בצל המידות הגדולות. "קשה להתעלם מכמות הפעמים שנאמר לי בשנה האחרונה שאני השראה", היא מספרת בגאווה, "וזה חוזר על עצמו מכל הכיוונים. וואלה? אני השראה? מתברר שכן. זה כיף". היא משתתקת לפתע, ומספרת שהסביבה לא תמיד מתיישרת עם דמותה החדשה. יש חברים שמתקשים לקבל אותה במרכז הבמה, ומתרחקים ממנה.
הסובבים גם לא חוסכים ממנה ביקורת הנוגעת לאוכל אותו היא בוחרת לאכול, למשקל הנוכחי ולפוסטים שלה ברשת. "אנשים שמעולם לא פגשתי מרשים לעצמם לכתוב לי מה אני יכולה או לא יכולה לאכול. הם אומרים בחצי חיוך, אבל עם כוונה, שאני חופרת ושמה יותר מידי דגש על המראה החיצוני ואני עלולה לגלוש לאנורקסיה". הימים שאחרי הניתוח לוו בסערת נפש, והמפגש עם שלל העצות והביקורת חנק אותה. "הטריפו אותי. אחרי הניתוח את מבולגנת הורמונאלית והנפש בבלגאן בין בכי לתסכול, ורצתי להתייעץ עם הצוות בדמעות". אבל בשורה התחתונה, דגני מבקשת להדגיש שהיא מאושרת במקום בו היא נמצאת ולצד הקושי, יש לא מעט פרגון ותמיכה.
רבים מהיורדים במשקל נעזרים בניתוח לקיצור קיבה, אך לא כולם. מיטל, עובדת בבנק בשלהי שנות ה-20 לחייה, מספרת שבעזרת תהליך ארוך שנים הצליחה להשיל ממשקל גופה 35 קילוגרם. עוד בנעוריה סבלה מעודף משקל, ולא אחת היתה קורבן ללעג חברתי. היא מבקשת להופיע בכתבה בשם בדוי, ולמרות האנונימיות היא מרגישה קושי עצום לחלוק מחוויותיה ולפרוק את המצוקות האינטימיות שהיא חווה סביב נושא המשקל. לפני שהחלה בתהליך היא לא סבלה ממגבלות פיזיות כלשהן והייתה בכושר טוב, כשמדדי גופה היו תקינים גם במשקל 100 קילו. עם זאת, היא מסבירה שקשה לחיות במשקל גבוה. "זו חוויה משפילה להיות אישה בעלת עודף משקל, את מרגישה מודרת מהחברה, מחנויות הבגדים, ומקבלת כל הזמן את התחושה שאת לא בסדר. מתי ראית אי פעם בחורה מלאה משתזפת בבגד ים, או דוגמנית שמנה על פוסטר באיילון?"
לאחר השינוי, החלה מיטל לקבל לא מעט מחמאות והערות, עד שנדמה היה שלסביבה היה קושי לקבל אותה מחדש. "כל הזמן ניסו להבין כיצד זה קרה, האם עברתי ניתוח, ואיזה 'סוד' אני מסתירה". היא חוזרת ומתארת תחושה פולשנית מצד הסובבים אותה. "ההרגשה היא שכל הזמן בוחנים אותך, שעכשיו את בסדר ואם חלילה זה ישתנה - זה יהיה הרה אסון". הקושי הגדול ביותר הוא דווקא סביב איך שנראתה לפני הירידה במשקל. "כשאומרים לי שאני נראית עכשיו טוב, מה זה אומר, שקודם נראיתי רע? וכמה זה היה רע אם כולכם מגיבים ככה?"
הירידה במשקל של מיטל לוותה בטיפול רגשי ושנים של סבלנות ומתינות. למרות כל אלה, היא מתמודדת עם לא מעט שדים. "את תמיד מדמיינת שכשתרדי במשקל הכל יהיה ורוד, הבגדים ישבו עליך כמו שצריך, כל ריאיון עבודה יצליח, גברים ירדפו אחרייך ברחוב ושהכול יהיה קל כי את קלה". אבל החיים יותר מורכבים, והקשיים חיכו לה גם אחרי הירידה במשקל. לצד הביטחון העצמי שהתחזק, ומחמאות רבות מהסובבים, היא גילתה שנותרו בה לא מעט פחדים שתמיד השליכה על המשקל. "אני עדיין חסרת ביטחון מדי פעם, יכול להיות לי קשה להעז להגיע לסיטואציה אינטימית או זוגית עם מישהו שאני מעוניינת בו, והרבה פעמים אני יכולה להרגיש שאני לא מהבחורות שזה שייך אליהן". גם מבחינה אישיותית היא הרגישה שהסביבה דוחקת בה להשתנות, לפתח דפוסי התנהגות שהיו זרים לה עד כה. "את לאט לאט מפתחת זהות אחרת, לאור תגובות הסביבה המשתנות - משהו בך גם משתנה. יש חלקים בך שיוצאים החוצה ופחות יצאו קודם".
על אף המשקל הנמוך בו היא נמצאת עכשיו, כשהיא מסתכלת במראה היא רואה את אותו הדבר. "אני עדיין בשלבי הפנמה של הדבר הזה, לוקח המון זמן להפנים את השינוי הזה. לא במקרה נכנסתי לאחרונה לחנות של מידות גדולות. מבחינתי - לשם אני שייכת". לאורך השיחה מיטל נמנעת בשימוש במילה שמנה ומקפידה להשתמש במילים 'עודף משקל'. "את יודעת מה?", היא מבקשת להוסיף לקראת סיום, "שמנה זו לא מילה גסה, וצריך לומר אותה. אני מכירה לא מעט נשים שמנות יפיפיות, חושניות וסקסיות. וחשוב לומר - רק כשקיבלתי את עצמי כשמנה, יכולתי לבחור לרדת במשקל".
המשותף לכל המרואיינות בכתבה הם הסיפורים על הניסיונות הבלתי פוסקים להתמודד עם הירידה במשקל. אין-ספור דיאטות, שיטות תזונה, אופנות חולפות ומשטרי אכילה שכולם בסופו של דבר כשלו והובילו לתוצאה ההפוכה. "המושג דיאטה אינו רלוונטי, אלא שיקום אכילה", מבקשת להבהיר נדיה גרינשטיין-כהן, דיאטנית קלינית המנהלת את מרכז 'שיווי משקל' לטיפול בעודף משקל והפרעות אכילה. "עבור אנשים שמתמודדים עם משקל עודף כל חייהם, השינוי צריך לבוא ממקום אחר, לא גבולות חיצוניים. צריך למצוא את נקודת הרעב והשובע". גרינשטיין-כהן מבקשת לעשות את ההפרדה בין אלו המבקשים להשיל חמישה עד עשרה קילוגרם ממשקל גופם, לבין 50 קילו. לשיטתה, אדם המבקש לאבד משקל גדול מגופו, צריך להיות מוכן לוויתורים רבים וזקוק לזמן הכנה ארוך ובחינת הסיבות בגינן עלה במשקל. "תהליך הפרידה מהאוכל הוא קשה ורגשי' זה דומה לתהליך א?ב?ל".
גרינשטיין-כהן מתארת פעמים רבות בהן לאדם ייקח זמן רב להבחין בשינוי, כשהפחד הגדול ביותר הוא לעלות חזרה את המשקל. פעמים רבות יש פער בין הציפיות שמפתחים לבין המציאות שלאחר הירידה. "יש תפיסה כזו לפני הירידה, שבמשקל נמוך יהיה קל יותר למצוא זוגיות ולקבל קידום בעבודה. רבים מטפחים את האמונה שזה מה שעומד בינם לבין עולם ההצלחה". אך המציאות אינה כה פשוטה. "מטופלים רבים פוגשים את עצמם בהתמודדויות שלא חוו בעבר וזה מלחיץ, הם מפחדים להיות רזים, ופעמים רבות אנחנו מקבלים החלטה משותפת על עצירה בירידה במשקל כי זה לא מתאים כרגע לאדם".
גרינשטיין-כהן מגנה בחירוף נפש על אנשים שבוחרים להישאר במשקל גבוה. היא מדברת על ציד מכשפות נגדם ואפליה קשה. "לא כולם סובלים מבעיות בריאותיות, ורבים אפילו בכושר טוב, אין כאן אוטומט. במידה ואדם סובל מבעיות בריאותיות, מספיק לרדת בין שבעה לעשרה אחוזים ממשקל גופו בכדי לתקן את המדדים. לא כל עודף משקל הוא בהכרח הפרעת אכילה".
כשהיא מדברת על היחס לשמנים בחברה היא נחרצת, ואינה משאירה מקום לויכוח - לירידה במשקל, בניגוד לתפיסה הרווחת, יש מחיר והוא לא תמיד חיובי. "אנשים שיורדים מהר במשקל יכולים להיות בדיכאון ולא מעט פעמים נוצר פער בין הציפייה למציאות, בין הגוף שייחלת לו, לגוף שנוצר אחרי הירידה". מעל הכול היא מדגישה שמדובר בתהליך אינטימי, שלאף אחד אין את הזכות להתערב בו. לא בכמויות שבוחרים לאכול, לא במשקל ולא בתהליך. "יש אנשים שנהנים לאכול טוב, ונהנים לאכול אוכל שמן. קיצור קיבה עשוי לקחת להם את ההנאה בחיים, אין כאן שחור ולבן".
קארן בר, גרושה ואם לארבעה בת 42, סבלה כל חייה מעודף משקל בולט. בשיאה שקלה 120 קילו, ולמרות שהמשקל העודף תמיד היה עניין מהותי בחייה, הוא בעיקר פגע בדימוי העצמי שלה אך לא הזיק למעמדה החברתי. רק כשבגרה, החלה לחוש בשונות מול אחרים ולפתח רגשות שליליים כלפי המראה שלה. "לא סבלתי את עצמי", היא מתארת, "אבל זה היה ביני לביני". לפני כשנה החליטה לעבור ניתוח לקיצור קיבה, מאז השילה מעל ל-50 קילוגרמים ממשקל גופה. למרות השינוי הדרמטי, היא מתקשה להסתכל במראה. מידי פעם לוקחת זוג מכנסיים אחד ששמרה מהתקופה שלפני השינוי ועומדת איתו מול המראה כדי לשכנע את עצמה שזה אכן קרה.
התגובות לא אחרו לבוא. "אחרי שירדתי במשקל חזרו כל מיני גברים מהעבר והציעו לי 'לחדש את הקשר'. לשינוי החיצוני הזה יש פן שממש לא מושפע מהאישיות שלי וזה מבאס, למרות המחמאה שבזה". מסביב החלו לשאול שאלות ולהתעניין במה שעברה. "אני אדם פתוח, אז לא היתה לי בעיה להתמודד עם השאלות למרות שהן היו מאוד אינטימיות על סקס, דימוי עצמי ותחושת הנשיות". השיא מבחינתה היה כשהחליפה תמונת פרופיל לאחר הירידה במשקל, וחבר לשעבר שאל מדוע העלתה תמונה לא שלה. כך העמיק את הפחד הגדול והכואב ביותר של כל מי שעבר תהליך דומה - לחזור למה שהיה, "זו עבודה של שליטה עצמית, מודעות ומאמץ רב".
לא אחת היא נתקלת בנשים שחולמות לעבור ניתוח לקיצור קיבה "כי יורדים המון ולא צריך להתאמץ, אבל זה לא נכון", הניתוח לא מתאים לכל אחד. "אני שומעת על הרבה אנשים שמוכנים לעלות במשקל בכדי שיאשרו להם לעבור את הניתוח, אבל אם הייתי יכולה הייתי עוברת את התהליך ללא התערבות כירורגית. כשאנשים אומרים לי כל הכבוד אני מרגישה שעשיתי רק 20 אחוז מהעבודה. השאר התאפשר כי חתכו לי את הקיבה"
לפני הניתוח סבלה מעכבות רבות בחייה. היום, היא מרגישה שהביטחון העצמי שלה עלה וכך גם תחושת הדימוי העצמי, אבל לא בלי מחיר. "בראיונות עבודה אני משדרת 'אתם צריכים אותי ולא אני אתכם'. זה חדש לי, אני לא מכירה את זה בכלל וקשה לי לראות שאני כזו". המסקנה שלה מהחוויה אותה היא עוברת, עצובה וקשה אך כנראה גם בלתי נמנעת: "אומרים שהעולם שייך לצעירים. זה לא מדויק, הוא שייך גם לרזים, ממש ככה".
ד"ר ג'ני סינה, פסיכולוגית קלינית שעובדת במרפאה לטיפול בהשמנת יתר בתל השומר, מספרת שרוב האנשים שיורדים דרסטית במשקל חווים הקלה גדולה, אבל לא כולם. "יש קבוצה ספציפית של אנשים המתקשים להסתגל למצב החדש מבחינה נפשית, וחשוב לדבר על כך". לדבריה, הקושי נובע לרוב מאי-התאמה בין הציפיות למידת הרווח הממשי מירידה במשקל, או לחלופין מהטמעת היחס החברתי השלילי שספג האדם לאורך חייו. התחושות לאחר הירידה במשקל תלויות במידה רבה במרכיבי האישיות של האדם ודפוסי התנהגותו. הירידה במשקל לא תערער את הזהות של אדם המחזיק במערכות יחסים יציבות, זוגיות מוצלחת ועבודה מספקת. "הבעיה היא בעיקר אצל אנשים שהזהות שלהם קשורה בעודף המשקל שהם סוחבים. הם נוטים להאשים את הכישלונות שלהם בחיים בסיבה הזו, ונוצרת אצלם מצוקה גדולה".
ד"ר סינה מדברת גם על הקשר בין המשקל לדיכאון, כשרבים מאמינים שהירידה במשקל תפתור להם את בעיות הדיכאון בחיים. "יש קשר הדדי בין דיכאון לעלייה במשקל, ואנשים רבים מאמינים שכשירדו במשקל הם יהיו פחות בדיכאון. אבל במקרים רבים ההשמנה היא סימפטום של דיכאון, והשומן הוא רק עוד בעיה מכלל הבעיות". כך, למשל, היא מספרת שאנשים רבים, בעיקר בשנות ה-40 לחייהם, יורדים במשקל ומגלים שהקושי למצוא זוגיות לא קשור במשקל. היא מבקשת להדגיש שאין הבדל מגדרי בעלייה במשקל, ויש חלוקה שווה בין גברים לנשים, "אבל לנשים יותר קשה מבחינת הזהות, יש לה יותר לחץ. היחס לאישה שמנה קשה יותר מאשר לגבר או לילד".
פעמים רבות לאחר הירידה במשקל מתחילים לשים לב למידת האפליה נגד שמנים. "זה מכעיס שמתייחסים אליהם אחרת רק כי היו שמנים". לדבריה, רוב הציבור ביקורתי כלפי השמנה ורואה בזה כשל אישיותי של העולה במשקל. "לא עמדת בפיתוי, אתה עצלן. יש המון כינויים כלפיהם, והביקורת היא מודעת ולא מודעת. ככל שההשמנה הפכה יותר נפוצה, כך גם היחס הרע כלפיה גדול בהתאמה"
