"הוועדה התרשמה כי האסיר תופס עצמו כקורבן, עסוק בהאשמת גורמים חיצוניים במצבו, מתנהל עדיין בצורה כוחנית ועסוק בעצמו, בצרכיו, בהפסדיו ובמחיר שהוא ומשפחתו שילמו בלבד. גם לאור שאלות הוועדה, לא הביע האסיר חרטה ו/או אמפתיה כלפי נפגעות העבירה, אלא חזר וציין את המחיר הכבד שהוא שילם ומשלם", כתבה היום (רביעי) ועדת השחרורים בהחלטתה שלא לקצר את עונשו של הנשיא לשעבר משה קצב בשליש.
קצב, שהורשע באונס, נידון למאסר של שבע שנים ובדצמבר 2011 החל לשאת את עונשו. ערעורו לבית המשפט העליון ובקשותיו לדיון נוסף ולמשפט חוזר נדחו, ובקשתו לחנינה עדיין מונחת על שולחנו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין.
עם ריצוי שני שלישים ממאסרו, הגיש קצב לוועדת השחרורים מסמכים רבים שסבר כי הם משרתים את טיעוניו לשחרור. הוא הנפיק תכנית שיקום פרטית, שחיבר ד"ר נמרוד שני, מכתב מלשכת מבקר המשרד לביטחון פנים בנושא מענה טיפולי לאוכלוסיית המכחישים את עבירות המין ואף הצעה לתיקון חוק שחרור על תנאי ממאסר. הוא גם הגיש כתבות עיתונאיות ככל הנראה לזכותו, אף שהתבקש על ידי הוועדה שלא לעשות זאת באופן מפורש.
אלא שחוות הדעת של כל הגורמים בכלא היו שונות מאוד מחוות דעתו של המשקם הפרטי שהציע קצב. אף על פי שהחלטת הוועדה נותרה חסויה ברובה, הצטייר מחוות הדעת הפרטית כי רמת מסוכנתו פחותה וסיכויו לשיקום גבוהים. בהחלטתה היום, ייחסה הוועדה לעניין חשיבות רבה. חבריה טענו כי אם קצב היה כן באמירותיו לבקשת טיפול בבעיותיו, היה עליו להתחיל את הטיפול תוך כדי מאסרו, ולא לתת את יהבו שהוועדה תחליט לשחררו ולקבל את הטיפול לאחר מכן.
עו"ד עינת לב-ארי מפרקליטות מחוז מרכז, שייצגה את המדינה יחד עם עו"ד גיא אברס, הסבירה כי ביקשה מהמרכז לבריאות הנפש לברר אם היו מקרים דומים שבהם עבריין מין שמכחיש את מעשיו זכה להסכמת היועץ המשפטי לשחרורו על תנאי. המרכז לא מצא מקרה כזה.
שני עורכי הדין, שנעדרו היום מהדיון בשל שביתת הפרקליטים, טענו גם כי בקשה לקיצור שליש היא בקשה לפריבילגיה שכדי להיעתר לה, האסיר צריך לעמוד בתנאים שקבעה הפסיקה. לפי טענת הפרקליטות, גורמי הטיפול ניסו מכיוונים שונים לצרף אותו לקבוצת שיקום והדבר לא צלח. מה גם שהאסיר ובאי כוחו לא הציגו ראיה הסותרת את סירובו לשיקום. במילים אחרות, קצב בחר שלא להשתתף באף תכנית טיפול בכלא. עם זאת, הוא כן השתתף בחוגי מחשבים, מדיטציה, מודל האדם ובקבוצה בשם "לגעת ברגש".
"כפי שציינו, זכותו של אסיר לדבוק בחפותו ולהמשיך להאמין שהוא חף מפשע", חתמה הוועדה את החלטתה. "אולם", המשיכה, "מצב זה מונע מהאסיר שבפנינו, כל אפשרות להתחלה של הפנמה ומכאן התחלה של טיפול".
לבסוף, ציינה הוועדה כי את ההחלטה שלא לשחרר את קצב קיבלה על סמך סעיף 9 בלבד המעניק פרמטרים לבדיקת מסוכנותו ואילו סעיף 10(א) המדבר על פגיעה באמונו של הציבור במערכת המשפט, שימש רק על מנת לחזק את המסקנה שאליה הגיעו חברי הוועדה. "אין כל ספק בלב חברי הוועדה כי מעשיו של האסיר עולים בקנה אחד עם ההגדרה 'מקרים בעלי חומרה יתרה' ברישא של סעיף 10(א). בתי המשפט שדנו בעניינו של האסיר אמרו דברים ברורים באשר לחומרת מעשיו. אין כל ספק בלב חברי הוועדה כי שחרורו של האסיר שבפנינו, כאשר הוא מכחיש את העבירה, כאשר לא עבר כל טיפול במהלך מאסרו, למעט אותם קורסים במסגרת החינוך, יהווה פגיעה של ממש באמון הציבור".
