שלום אדוני ראש הממשלה. אנו כותבים אליך מבוסטון. הבית האקדמי שלנו כאן. המשפחה שלנו כאן. בתוך קהילה ישראלית נפלאה אנו יושבים. אבל לרובנו ברור שהבית האמיתי נמצא שם, בישראל. כל התרחשות בישראל או כל התייחסות לישראל, משמחת או מעציבה אותנו, מרגשת או מרגיזה אותנו, ותמיד מעניינת ומעסיקה אותנו.
אנו מביטים סביב ורואים קהילה ישראלית שמורכבת ממלח הארץ. חוד החנית. קהילה להתגאות בה. על הישגיה המדעיים, הטכנולוגים, העסקיים, החברתיים, הקהילתיים. הפנים היפות ביותר שמדינת ישראל יכולה לקוות לה. קהילה שאוהבת את ישראל אהבה גדולה ומחוייבת לה. אתה, אדוני, היית פעם חלק מהקהילה הזו.
ולכן אולי לא מפתיע שכאן צומחת לה יוזמה קהילתית חדשה למנף את מאגר הכישרון הישראלי שנמצא באיזור הזה לטובת הצגת ישראל שאנחנו מכירים ואוהבים בקמפוסים של בוסטון. לספר על ישראל שמעבר לקונפליקט הישראלי-פלסטיני. ישראל של מדע ויזמות, רפואה ואיכות סביבה, עזרה הומניטרית, אוכל ויין, ספרות ואומנות. מדינה שהצליחה לפתח תרבות של יצירה ויצירתיות במגוון עשיר של תחומים וכל זאת תחת אתגרים ואילוצים קשים מנשוא כמו משברי מים, ארועי מלחמה וטרור.
ואנחנו מרצים, מגייסים תומכים, מקיימים פגישות, סוערים מוחות, כותבים מאמרים, ועושים הכל בהתנדבות ואהבה. ואז בכל מפגש או הרצאה עולה אותה שאלה מכאיבה, אדוני ראש הממשלה. והיא עולה מאוהבי המדינה, אדוני. לא מנציגי BDS. לא מליברלים קיצוניים. לא מיהודים עטופי שנאה עצמית. והשאלה שחוזרת על עצמה היא: "על איזו מדינת ישראל אתם מדברים כאן? כיצד הסיפור על הצדדים החיוביים של ישראל על יצירתיות, פתיחות, ועזרה לאחר מתכתב עם המדיניות המוצהרת של הממשלה שמזוהה עם לאומניות, סגירות, והקצנה דתית?"
והדיסוננס הזה לא נהיה קל יותר אדוני ראש הממשלה.
כי החיים בבוסטון מאפשרים להסתכל מבחוץ על המציאות הישראלית. בבוסטון הילדים שלנו גדלים לצד ילדים מכל הצבעים, הדתות, והגזעים בצורה הכי טבעית. בבוסטון אנו פוגשים סטודנטים מלבנון, כווית, פקיסטאן ומצרים ומערכת היחסים עימם מקצועית וטובה. בבוסטון יש לנו חברים מאיראן שאליהם אנו מרגישים קרוב יותר מלרוב האמריקאים שבסביבה. בבוסטון אנו נפגשים עם יהודים אמריקאים אוהבי ישראל שמוטרדים מאוד מהמדיניות של ישראל ומהשחיקה בערכים הליברליים והדמוקרטיים בה.
ובמדינת ישראל, כך עושה רושם אדוני ראש הממשלה, שולט הפחד. פחד שמיתרגם לשנאה. פחד מהערבי. פחד מהאיראני. פחד מהליברל. פחד מהשמאלן. פחד מזה שחושב אחרת. והפחד והשנאה שצומחת בעקבותיו שוטפים את ישראל ומשתקים אותה. והשיתוק הזה שמשמר את הסטטוס קוו שוחק את הערכים עליהם גדלנו ואליהם כולנו יכולים להתחבר מימין ומשמאל. ישראלים ויהודים. ערכים של דמוקרטיה ליברלית שרוצה להיות חברה מוערכת במשפחת העמים. כולנו יודעים שהמצב הגיאו-פוליטי מורכב וההתנהלות של ישראל חייבת להיות זהירה, אבל המצב הנוכחי, אדוני, גורם לנו לאבד את החברים הכי טובים של ישראל. אנשים שאוהבים את המדינה. לדוגמא, את היהודים הליברלים שעובדים ימים כלילות כדי להגן על ישראל מפני מכונת הדה-לגיטימציה של BDS או את הישראלים הציוניים, שמדינת ישראל חשובה להם כמו גם החיבור לעולם ולערכים הומניים אוניברסאליים והינם השגרירים הכי טובים של ישראל בניכר.
לא משנה כמה מאמץ הסברתי נשקיע כאן, עדיין יהיה קשה לנו להצדיק איך הממשלה שלנו מחליטה להוציא מחוץ לתוכנית הלימוד ספרים מסוימים. כיצד הקואליציה שלך, אדוני, מקדמת חוקים שמנסים לפגוע באופן שיטתי בארגונים שמזוהים עם צד מסויים של המפה הפוליטית. כיצד קורה שפקידים בכירים בשירות הציבורי מושתקים או מפוטרים לאלתר כשהם מביעים עמדה מקצועית עצמאית. כיצד, אתה אדוני ראש הממשלה, מתבטא כנגד 20% מתושבי המדינה. כיצד ניתן להצדיק ממשלה ששוחקת את הדמוקרטיה בצורה עקבית ושיטתית?
אנחנו ציונים אשר אוהבים את המדינה ודואגים לעתידה. אבל המצב הנוכחי מרחיק את אוהבי ישראל ממנה. הוא מרחיק אותנו. והיום שבו לא נוכל עוד להזדהות עם עולם הערכים המתגבש של מדינת ישראל מתקרב במהירות.
אנחנו מייצגים את המדינה בכבוד ובאהבה. עדיין. אבל בכאב.
אמיר גרינשטיין הוא מרצה וחוקר בתחום השיווק, מור גרינשטיין הוא חוקר בתחום הביולוגיה ומדעי הרפואה. שניהם מתנדבי The Pro-Israeli Boston Academic Forum