יש לנו ניצחון מול העיניים ואנחנו מסרבים להסתכל עליו. לאורך כל ההסטוריה ועד היום, היהדות המזרחית ידעה להסתדר. מתור הזהב בספרד, דרך הקהילות היהודיות במדינות ערב ואפילו עד היום, כאן אצלנו במדינת ישראל. המזרחיים ניצחו ומנצחים. מוצאים את הדרך להגיע אל המטרה. האבסורד הוא שבמקום להסתכל על הרעיון הציוני מזרחי וללמוד ממנו, קרה בדיוק הפוך. המזרחיות ספגה בוז במקרה הטוב והתעלמות במקרה הרע. הפספוס הוא גדול ועולה לנו ביוקר. בזמן שעיקר ההתייחסות מופנית לעבר ההגדרות של ימין ושמאל, יש כאן ערבוב שבפועל עובד הרבה יותר טוב. עזבו רגע את החזית המדינית, אני מדבר על החיים כאן. היומיומיים. איך שלא נסתכל על זה, הם אבסורדיים על גבול הסוריאליזם שנחצה לגמרי. לי זה תמיד נראה טבעי, הגיוני ואפשרי. בכלל לא נראה לי מוזר שמצד אחד הצבעתי לליכוד ומצד שני אני חי, אוהב, מעריך ואפילו מעריץ את התרבות הערבית. מהסיבה הזאת בדיוק הוקמה תנועת "תור הזהב".
מהרגע הראשון שהקמנו "תור הזהב" רצו מאיתנו תשובות ברורות מתוך אותו קיבעון מחשבתי שתוקע אותנו כבר 67 שנים. ההגדרה בין ימין ושמאל, בעד או נגד, היא זאת שמנוגדת לתפיסה המזרחית והמסורתית. בכל פעם שמנסים להגדיר אותי, רצות מולי תמונות של 25 שנה שבהן אני חי את המוסיקה הכי ישראלית שיש ובכל זאת לא מוגדרת ישראלית, אלא "מזרחית" או "ים תיכונית". עד היום ההגדרה הזאת לא ברורה לאף אחד בתעשיית המוסיקה המקומית. זאת הגדרה כללית, הגדרה מבדלת ובאותו זמן, הגדרה שמאפשרת לז'אנר הזה לנצח. הסיבה היא פשוטה: המוזיקה המזרחית הפכה לג'ונגל שבו הכל מותר. אין באמת הגדרות. זמרי הז'אנר יכולים לעשות מה שבא להם מבחינת הסגנון. יום אחד יוון ויום אחר תימן. הכל הולך, כל עוד זה הולך עם הלב והמטרה.
זה מי שאנחנו, "תור הזהב". הקהל הזה שלא ספרו אותו והוא נע ונד בין מפלגות. הקהל הזה שאין לו בית פוליטי אמיתי. הציבור שבכל בחירות, מגיעה מפלגת אופנה וקוטפת את הקולות הצפים שלו. אני רואה את זה כבר בהרכב של מייסדי התנועה. כל אחד מהחברים הצביע למפלגה אחרת בבחירות האחרונות. אף אחד מהם לא מצביע אוטומטי. זה הציבור הכי גדול בארץ. יש בתוכו ים של הבדלים. ממש בדומה לקהל של המוסיקה המזרחית. בכל הופעה כמעט אפשר לראות את זה. ימין ושמאל, יהודים, מוסלמים ודרוזים, גברים ונשים, הכל ביחד בחפלה אחת גדולה. אין להם הגדרה, כי הם לא מגדירים את עצמם. אין בזה צורך. הגדרה היא גדר וזה רק מגביל את החיים. מהמקום שממנו אני מגיע, החיבור הוא באמצעות המוסיקה בפרט והתרבות בכלל. הסיבה לחיבור מגיעה מהלב.
מעבר למוסיקה, מה שבאמת מחבר את כולם ביחד, גם מבלי שנבחין בכך, זה המסורת. הנה עוד נתון שנמצא מחוץ לסטטיסטיקה ואי אפשר להגדיר אותו. הציבור הגדול ביותר בארץ, פשוט לא נספר. יותר מכל סקטור אחר במדינה, יותר מדתיים, חילונים, חרדים או אתאיסטים, יש כאן בארץ מסורתיים. כאלה שיש להם מזוזה בכניסה לבית ובמקביל רואים טלויזיה בשבת. עושים קידוש ונוסעים לים. צמים ביום כיפור ועושים ברית מילה למרות שאין חוק שמחייב אותם. זה הרוב ולרוב הזה אין ביטוי. הרוב הזה הוא חכם, הרוב הזה מוצא דרך להתקדם כל יום במציאות המסובכת שלנו. אפשר לקחת את הדרך הזאת שלב אחד קדימה.
זה מי שאנחנו. המסורת הזאת שמחברת את הרוב, נמצאת מחוץ לשיח החברתי והיא אשכרה יכולה להוביל אותנו ולהביא את בשורת התכל'ס. ממש כפי שהיה בתקופת תור הזהב בספרד. זה העבר וזה העתיד שאליו אני שואף. להגיע לשורה התחתונה. חפרנו מספיק.
חגי אוזן הוא מוסיקאי ומנהל אמנים, ממייסדי תנועת "תור הזהב"