זה היה היום לפני 68 שנים, במלחמת השחרור. שיירה של משוריינים עולה בדרך לירושלים במטרה לספק מזון לתושביה הרעבים. מרחק לא רחוק מקיבוץ חולדה, נתקעה השיירה והותקפה על ידי ערביי האזור. מחיר הדמים: עשרים לוחמים, לוחמי פלמ"ח, מיטב בחורי ישראל. אמנם קשה להאמין, אך שנים לא רבות לפני המלחמות על מחיר הבית והקוטג', היו כאן מלחמות על פרוסת לחם, בלי קוטג'. היו ימים בהם שאלת אחיזתנו בירושלים לא עלתה כלל כנושא לדיון, ונערים שכיום מתגייסים לצבא של שי חי, כבר השתתפו בקרבות בלימה עקובים מדם, מלחמות של לנצח או לחדול.
"ארץ ישראל כולה נקנית ביסורין", אמרו חכמים, על אחת כמה וכמה ירושלים, עיר הנצח. עשרות רבות של צעירים וצעירות שכל חייהם לפניהם נפלו בקרבות גבורה במאבק להבקעת המצור על ירושלים במלחמת השחרור והצלת תושביה, זקנים נשים וילדים ממות בחרפת רעב.
שלוש שיירות יצאו בדרך לירושלים, שלשתן נפלו וגבו מחיר דמים גדול במיוחד, אסון שלוש השיירות. שיירת חולדה הייתה הרביעית, על שם קיבוץ חולדה, נקודת המוצא. היעד: ירושלים, פריצת המצור ואספקת מזון לתושביה הרעבים. שיירת חולדה לא הגיעה ליעדה ועשרים לוחמי פלמ"ח שילמו בחייהם. אבל בדור של סטטוסים וציוצים, מי בכלל שמע על שיירת חולדה, ואת מי בכלל זה מעניין. עשרים לוחמים שנפלו היום לפני שישים ושמונה שנים, לך תזכור.
דווקא בדור שבו מחסור נהיה מצרך נדיר, חשוב במיוחד לזכור את אלו שנפלו בקרב רק עבור ילד רעב ללחם, אותם גיבורים שנשרפו למוות ברכב משוריין בכבישים עקלקלים רק כדי שאנחנו נוכל להתרווח ברכבת הקלה ברחובות הבירה. עם ההכרזה על שנת הלימודים הבאה כשנת ירושלים וקצת לפני שבאב אל וואד הופך לנתיבי איילון, חייבים להעלות על נס את פועלם של לוחמי השיירות שנפלו בדרך הצרה. עשרים לוחמים נפלו שם בשיירה, שני מניינים של מצפן אנושי, ללמדך מה חשוב באמת, מה עיקר ומה תפל. ללמדך שלא על הסלפי, המייל והפייס יחיה האדם, כי אם על מילים ישנות אך מלאות תוכן של רעות, נתינה ומסירות נפש למען תקומתה של מדינה ועם ששב לארצו לאחר גלות ארוכה. בחורינו לא לחמו בשביל לקושש לייקים או קרדיט, אלא כדי לספק פרוסת לחם עבשה לזקן ירושלמי מט לנפול.
עם קשיש ימים כעם ישראל חי וקיים בזכות הזיכרון ההיסטורי. מאד קל לזכור את ההצלחות, את המבצעים הנועזים ואת הניצחונות המזהירים, את הכישלונות קצת פחות. אכן, שיירת חולדה לא הגיעה ליעדה, אבל בכל זאת מדובר בניצחון מזהיר של ערבות הדדית יוצאת דופן וגבורה אנושית נדירה. אמנם נכשלנו במשימה, אבל ניצחנו במלחמה.
אלונה אורבך היא מנהלת פרוייקטים בבית ספר שדה שער הגיא, הפועל במסגרת 'אשכולות פורום מרכזי סיור ותודעה ישראלית'.