שישה חודשים חלפו להם מאז החלה "אינתיפאדת היחידים". חצי שנה שבמהלכה נהרגו 33 בני אדם, בכ-270 פיגועים וניסיונות פיגועים שונים, שכללו ירי, דריסה ודקירה. יותר מ-270 מחבלים השתתפו בשלל הפיגועים הללו, כלומר יותר מאחד ביום בממוצע ועדיין יש מי שמתעקש לכנות את התופעה הזו "גל", אולי מתוך ניסיון ליצר תקווה שהדבר הזה או-טו-טו יפסח מעל ראשינו וייעלם. החדשות הרעות הן שעד כה לפחות ה"גל" הזה מסרב לחלוף ולהסתיים.
החדשות הטובות הן שבשבועות האחרונים כבר ניכרת דעיכה של ממש. פחות פיגועים, פחות מחבלים שיוצאים לדקור או לדרוס, פחות הסתה אפילו והממד העממי כמעט ואינו קיים עוד. נכון, בימי שישי ניתן עדיין למצוא מדי פעם הפגנות של פלסטינים נגד הכיבוש, אולם אלה הפגנות שהיו שם עוד לפני אחד באוקטובר 2015. רק לשם השוואה, במהלך חודש אוקטובר 2015 נרשמו 62 פיגועים (או ניסיונות פיגוע) על פי מערכת הביטחון בישראל, ובכלל זה ירי, דקירה, דריסה ומטענים. בחודש מרץ, נכון ליום רביעי אחר הצהרים נרשמו 20. ירידה משמעותית אם כי אפילו כיום, הנתונים גבוהים פי ארבעה מהממוצע בחודשים שקדמו ל"אינתיפאדת היחידים".
אז למה בכל זאת לכנות את הדבר הזה "אינתיפאדה" כשהוא כלל אינו דומה למאפיינים של זו הראשונה או השנייה? אינתיפאדה, בתרגום חופשי, היא סוג של התפרצות או התנערות. יש מי שטוען שמקור המילה הוא באופן שבו כלב מתנער מפשפשים ועוד אי אלו דימויים מעולם החיות שלא זה המקום לפרטם. ונדמה שאכן היתה כאן התפרצות או התנערות. מאות צעירים פלסטינים, בני 20 וקצת בממוצע, ניסו להתנער מכל מה שאפיין את החברה והמקום שבהם חיו. זו התנערות מהמסגרת הפטריארכלית המסורתית שבה האב וראש החמולה אומרים להם מה לעשות, מהארגונים הפלסטינים שהובילו אותם לאבדון, מהרשות הפלסטינית המסואבת וכמובן מהכיבוש הישראלי. זו האינתיפאדה של דור ה-Y הפלסטיני: כל אותם צעירים עם ג'ל על ראשיהם, בעלי הטלפונים הניידים המתקדמים, שעוקבים אחר פייסבוק והרשתות החברתיות בקפידה, אך שואבים את ההשראה שלהם לעיתים גם מהמסגד, לפעמים מערוצי הטלוויזיה של חמאס והג'יהאד האסלאמי, מהבאז ברחוב, ממועדון הביליארד או בית הספר, ולעיתים מחבריהם שיצאו בעצמם פיגועים ואותם הם מבקשים לחקות.
אך בשבועות האחרונים מתברר כי "דגל המהפכה" שהניף הדור הזה אינו סוחף אחריו את שאר הקבוצות והרבדים של האוכלוסייה הפלסטינית: הרוב המוחץ של הציבור הפלסטיני נשאר בבית, או יותר נכון, בעבודה. "הרחוב", אולי רואה במחבלים שעשו פיגועים גיבורים, אך אינו ממהר לוותר על מקום עבודתו בישראל או ברשות הפלסטינית ואינו שש לצאת ולהיהרג בפיגוע במתווה האינתיפאדה החדשה.
ואולי היטיבו לנסח זאת כלי התקשורת שמזוהים עם פתח, כשאימצו את המונח "היבה", בערבית, כלומר התפרצות. עדיין לא אינתיפאדה של ממש אך בהחלט התפרצות לא מתוכננת וספונטנית של צעירים שאינם מונחים על ידי ארגון כזה או אחר לצאת לעשות פיגוע, ללא הנהגה ובעיקר ללא דרך. אין כאן אסטרטגיה ואפילו לא טקטיקה, אלא בעיקר צעירים מיואשים, שהאסלאם, למרבה ההפתעה, אינו תמיד נר לרגליהם.
קשה לתאר או לאפיין אותם במילה אחת. הם אינם עניים או נחשלים במיוחד. הם באו משלל האזורים בגדה המערבית, חוץ ממחנות הפליטים הגדולים. חלקם בני משפחות אמידות, רובם הגדול לא. ואולי הדבר הבולט ביותר הוא שרובם - לפחות אלה מהם שנעצרו ורואיינו - האמינו שפיגוע שכזה יעלה את קרנם בחברה הפלסטינית. כלומר לא עוד "נוער שוליים", או סתם אלמונים. הם ציפו להפוך לגיבורים של הכפר או השכונה שממנה באו.
תחילה ייחסו את האינתיפאדה הזו לממד אסלאמי, סביב אירועי הר הבית. העלייה של השר אורי אריאל לתפילה בהר שהופצה בסרטון ביוטיוב, כיכבה ברשתות החברתיות הפלסטיניות. עוד ועוד מחבלים יצאו לפיגועים, בעיקר בירושלים, כדי "להגן על אל-אקצא". אולם בחלוף כמה שבועות בלבד, הר הבית ירד מהכותרות וחברון נטלה את ההובלה מבחינת מספר פיגועים.
הממד הדתי אט-אט נעלם לו. מחבלים, צעירים ולא צעירים, שלא באו מבתים מרקע דתי, החלו לעשות פיגועים כדי "לנקום" את מות חבריהם ובני משפחותיהם בניסיונות פיגועים אחרים. האמירה שנשמעת עד היום כי הפיגועים הללו נעשים ממניעים דתיים ובעקבות ההצלחות של דאעש, אינה מדויקת לגמרי. ייתכן שסרטוני דאעש, שבהם שיספו פעילי הארגון את גרונותיהם של אי אלו שבויים, העניקו השראה מסוימת באשר לכלי הביצוע. אך גם כאן ההשראה מוגבלת למדי. פלסטינים צעירים שנתבקשו להבהיר מדוע דווקא הסכין הפכה לסמל של האינתיפאדה הזו, הסבירו כי לא דאעש היה הגורם לשימוש בסכין, אלא הזמינות: כלומר, זהו נשק שנמצא בכל בית, כמו מכונית שבה נעשה שימוש לפיגועי דריסה ובאופן שכיח פחות, ה"קרלו", תת המקלע הנפוץ ביותר בשטחים. כלומר, מי שניסה לעשות "האחדה" בין הפיגועים מתוצרת דאעש באירופה, לפיגועים מבית היוצר של השטחים הפלסטינים, יצר מצג שווא שרחוק מלתאר את המציאות. הדת אינה הגורם המוביל פה, גם לא דאעש.
אז מה גרם להם בכל זאת לצאת לעשות פיגועים? זה יישמע כמעט מוזר, אולי מעט חולני, אבל היה זה בעיקר הניסיון שלהם להשתדרג מבחינה חברתית. להיות "קוליים" או "מגניבים". ממש כמו שבישראל מבקשים צעירים להקים סטארט אפ ולעשות מיליונים, או להופיע בסדרת ריאליטי, יותר מדי צעירים פלסטינים ביקשו להפוך להיות שהידים כמו חבריהם שקדמו להם. הם ראו כיצד חברה שלמה מאדירה את התופעה (בעיקר בחודשים הראשונים לאינתיפאדה), את הכתבות האוהדות בערוצי הטלוויזיה השונים, את הפוסטרים, את המעמד שלו זוכות המשפחות שבניהן נהרגו במהלך פיגוע, ורצו להיות גם כן חלק מהתופעה.
בבתי ספר מסוימים בגדה, בעיקר לבנות, אפילו ניתן היה למצוא הערצה ל"שהידים חתיכים" במיוחד. לכל אלה אפשר לחבר את המצב הכלכלי הרעוע של רובם, את המניע הלאומני והיעדר התקווה וגם את המוטיב הפסיכולוגי האישי- כלומר בני נוער לא חזקים במיוחד מבחינה מנטלית, לא בולטים מדיי מבחינה חברתית שמאסו בצורת חייהם ובאופן חייהם ורצו להפוך להיות "גיבורים". והפיגועים הללו היו לאמצעי שלהם לעלות מתחתית הסולם החברתי, למעמד של גיבור או גיבורה. ואולי הנתון שמסביר לא מעט לגביי המניעים של אותם צעירים, הוא הירידה שנרשמה במספר הצעירים הפלסטינים בגזרת חברון שהתאבדו על רקע פסיכולוגי במהלך חצי השנה האחרונה.
התפקיד הכפול של הרשות
המוטיב האסלאמי בקרב אותם מפגעים, רחוק היה מלהיות מובהק. זהו בעיקר מיתוס שנוצר סביב ההתפרצות הזו ואולי זה גם המקום להתייחס לאותן הנחות שהתקבעו אצל ראשי הדרג המדיני ובעקבותיהם אצל הציבור הרחב. וצריך להדגיש, כוחות הביטחון הישראלים לא תמכו כלל במיתוסים או בהנחות היסוד הללו שהוטמעו על ידי פוליטיקאים ואנשי תקשורת שנמנים לרוב עם המחנה הימני.
ההסתה של הרשות הפלסטינית ואבו מאזן היא הסיבה להתפרצות האלימה: הטענה הזו נשמעה שוב ושוב מצדם של מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל וממפלגות הימין. האמירה הזו אינה מדויקת אך גם אינה תלושה מהמציאות. כלומר, הסתה בכלי התקשורת הפלסטינים יש ובשפע. גם באלה המשתייכים לרשות הפלסטינית וגם בעמודי הפייסבוק של הפתח לדוגמה. אבל, ויש כאן "אבל" גדול, זו אינה הסיבה העיקרית ואפילו לא אחת העיקריות למה שהתרחש כאן בחודשים האחרונים. הצעירים הפלסטינים מאסו ברשות הפלסטינית ואינם רואים/עוקבים אחר כלי התקשורת של הרשות ושל הפתח. נכון, יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) לא גינה את הפיגועים, אבל בפועל, לא לרבים מבין הצעירים הפלסטינים אכפת בכלל אם הוא גינה או לא. עבאס לא עודד פיגועים וגם לא הבהיר שהוא מתנגד להם. ואחת הבעיות הקשות שעמה צריכה להתמודד מדינת ישראל, היא שהנוער הפלסטיני לא מתחשב בעמדות הרשות הפלסטינית והעומד בראשה.
מנגד, כל אלה שתקפו את הרשות הפלסטינית על חלקה בעידוד הפיגועים (ובצדק), התעלמו מהתפקיד הקריטי שהיה לה בעצירת פיגועים ובסופו של דבר בדעיכת האינתיפאדה שלה אנו עדים לאחרונה. הרשות סיכלה עשרות פיגועי דקירה, דריסה וירי בחודשים הללו, עצרה פעילי חמאס וג'יהאד שתכננו פיגועים קשים בתוך הקו הירוק ולאחרונה לפחות, אפילו מונעת הפגנות עממיות נגד ישראל. וזה בעצם התפקיד הכפול של הרשות הפלסטינית וזו בעצם הדילמה של ישראל: הרשות מסיתה מצד אחד אך מסכלת מצד שני.
הדבר ניכר גם במדיניות העמומה של אבו מאזן עצמו, שאומר בכל הזדמנות כי הוא מתנגד לאלימות אך מסרב לגנות את הפיגועים באינתיפאדה הנוכחית. אולם גם הראיס הבין בחודשים האחרונים את הסכנה שכרוכה בהתדרדרות בשטח, בעיקר כשחמאס הוא זה שמנסה לנצלה כדי להחליש את הרשות. וכך הוא זה שהכריח את אנשי תנזים פתח להפסיק את ההפגנות שהובילו בשבועות הראשונים, והוא גם זה שהוציא בחודשים האחרונים הוראות ברורות יותר למנגנונים בדבר הצורך לסכל פיגועים. משהו ברוח המפקד השתנה והדבר כאמור ניכר בדעיכה שבשטח. הדוגמה הבולטת ביותר היא הניסיונות של הרשות לצאת בקמפיינים של הסברה במקומות מועדים לפורענות, כמו קבטיה שליד ג'נין וסעיר שליד חברון. באמצעות פעילות הסברתית אינטנסיבית של הרשות בבתי הספר בכפרים הללו, נרשמה בלימה במספר המפגעים שיצאו משם בתקופה האחרונה. גם ההסתה בכלי התקשורת של פתח והרשות נחלשה, אך לא נפסקה לגמרי. ובשורה התחתונה, מדינת ישראל עדיין זקוקה לצערם של הפוליטיקאים מימין, לסיועו של אבו מאזן כדי להתמודד עם ההסלמה בגדה.
המחלוקת בישראל
הדעיכה אינה רק תוצר של פעילות הרשות הפלסטינית כמובן. צריך גם לתת כאן קרדיט לצד הישראלי. ההתנהלות המאוד זהירה בכל הנוגע לאי הפגיעה במרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית כולה, מנע התדרדרות רבתי והצטרפות של הציבור הפלסטיני. אולם מעבר לכך אירועי ההסלמה או ההתפרצות הזו, הבליטו גם את הפער הקיים בין גישות הדרג המדיני לדרג הביטחוני בישראל. אם זה הראשון ביקש להאשים את הרשות הפלסטינית והעומד בראשה במצב, מערכת הביטחון זיהתה את התפקיד הקריטי שיש לרשות בהרגעת השטח. היא גם זו שצידדה בשימור ההקלות והימנעות מפגיעה באוכלוסייה כולה. אותה מערכת ביטחון גם מסרבת להסכים למיתוסים שמייצרים הפוליטיקאים מימין כאילו דאעש והאסלאם הקיצוני עומדים בעצם במרכז האינתיפאדה הזו. לגביי הריסת הבתים יש הסכמה בין הדרג המדיני והביטחוני כי מדובר בצעד הרתעתי לפחות באופן חלקי, אך המחלוקת מתחדשת כאשר מדובר באחזקת גופות המחבלים. בעוד נתניהו, ארדן ושות' רואים בכך צעד יעיל במלחמה בטרור, בדרג הביטחוני חוששים שאחזקת הגופות עלולה להביא להסלמה מחודשת.
אך ללא ספק המחלוקת הקשה ביותר בין הדרג המדיני לביטחוני, היא סביב הצעדים שיש לעשות כדי להביא לסיומה של האינתיפאדה, או במילים אחרות- התהליך המדיני: בעוד במערכת הביטחון גורסים כי יש לנקוט בעוד מחוות כלפי הרשות והאוכלוסייה הפלסטינית, ואפילו לחדש את התהליך המדיני, בממשלת ישראל יש התנגדות כמעט גורפת לכך, בוודאי בכל הקשור למו"מ מול הרשות. האם הדבר נובע ממחלוקת בנושאי תפיסת הביטחון בלבד, או שמא מגישה מקצועית אל מול מקבלי החלטות שמנסים לרצות את קהל הבוחרים שלהם? בכל אופן, לא נראה שהמחלוקת הזו תיפתר בקרוב.
וכאן בעצם מגיעות החדשות הרעות באמת. על אף הדעיכה של האינתיפאדה הנוכחית, לא מעט גורמים פועלים בשטח על מנת להחיותה ואפילו להביא להסלמה גדולה עוד יותר. בראשם עומד כמובן חמאס. הארגון ששומר על שקט יחסי ברצועה, עושה כמעט כל דבר אפשרי כדי לדרדר את המצב בגדה. כך לדוגמה, מאז אחד באוקטובר 2015, סיכלה מערכת הביטחון 140 פיגועים משמעותיים, שכוללים ירי, חטיפה, מטענים, התאבדות ועוד, לרובם אחראי חמאס. ביוני 2014 נחטפו שלושה נערים ישראלים שרציחתם הובילה להתדרדרות קשה ומלחמה בעזה. עכשיו אפשר רק לדמיין מה היה קורה לו כמה מהפיגועים שסוכלו בחצי השנה האחרונה, היו בכל זאת יוצאים לפועל? מה היה קורה אם תשתית חמאס שנחשפה לפני כחודשיים באבו דיס, הייתה מצליחה לבצע את פיגועי ההתאבדות שתכננה בתוך ישראל?
החדשות הרעות אינן מסתכמות בחמאס ובניסיונותיו לערער את המצב בגדה. עתידה של הרשות הפלסטינית נראה קודר במיוחד. במובנים רבים האינתיפאדה הנוכחית הבהירה עד כמה תם עידן אבו מאזן בשטחים, עד כמה הדרך שניסה להוביל להסדר מדיני מול ישראל כשלה. גם הוא עצמו כבר אינו מאמין באפשרות של הגעה להסכם שלום עם ישראל לפחות כל עוד נתניהו בשלטון - ועבור הצעירים הפלסטינים, הוא והרשות כבר אינם רלבנטיים. אף אחד אינו יכול לנחש מה יקרה ביום שלאחר עבאס. הנשיא הפלסטיני שרמז בשנה האחרונה כי הוא עשוי לפרוש ולמסור את המפתחות, כבר מדגיש אמנם שאין בכוונתו לעשות זאת, אך בשבוע שעבר מלאו לו 81 שנים והתמיכה הציבורית בו בציבור נחלשה מאוד. אם הוא יעזוב את תפקיד הנשיא מסיבה כזו או אחרת, ייקח לא מעט זמן, אם בכלל, עד שהפתח יצליח למנות לו יורש שייצב את המערכת.
ואולי החדשות הרעות מכולן, לפחות עבור חלק מהאנשים בישראל ובצד הפלסטיני, הוא שפתרון שתי המדינות נגוז לו. אף אחד בהנהגה הפלסטינית או בישראל אינו מאמין באמת שניתן להגיע בקרוב להסכם שלום על בסיס שתי מדינות. וגם אם המנהיגים של שני הצדדים היו מגיעים להסכם שכזה, עם יותר מ-400 אלף יהודים שמתגוררים בהתנחלויות, תרחיש של נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון נראה מופרך. בצד הפלסטיני לפחות, ניתן לשמוע בכל מקום, בעיקר בקרב הצעירים, תמיכה נרחבת ברעיון של "מדינה אחת לשני עמים", אפילו אם תחילה תקרא המדינה "ישראל". לראייתם לאחר כמה עשרות שנים, עם רוב פלסטיני מוצק, אפשר יהיה גם לשנות את שמה של המדינה לישראסטין או סתם פלסטין.