פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "נישקתי את האדמה": קבר האחים ששינה את חיי התינוק שניצל מברגן-בלזן

      יואל קופרשטיין היה בן שנתיים כשניתק מאביו והמשיך עם אמו לברגן-בלזן. השניים שרדו, ומכתב שקיבלו ב-2001 הוציאו למסע ששיאו במציאת קבר אחים בו נטמן גם אביו. עכשיו הוא נלחם על הנצחתם של 314 הנקברים. "שכלבים ישתינו על קברו בקרחת יער בגרמניה? לזה אני לא מוכן"

      יואל קופרשטיין (לירון מולדובן )
      "אני גיליתי את הקבר של האבא שלי, אתה מבין מה זה?". יואל קופרשטיין (צילום: לירון מולדובן)

      משהו השתנה ביואל קופרשטיין בתפילת שחרית של השבת ההיא. אני מכיר את יואל מגיל 5 ותמיד היה נמרץ, אבל הפעם הוא היה נרגש ומתוח במיוחד. "אני גיליתי את הקבר של האבא שלי, אתה מבין מה זה?", הוא סיפר לי בהתרגשות, "אתה מבין מה זה אומר? ועוד איך הם קראו לו? אסיר פוליטי!", הוא אמר בקול שהפריע קצת לחזן. יואל תפס אותי בזרוע. "70 שנה אחרי שהגרמנים לקחו אותו, אני התינוק מברגן-בלזן מצאתי אותו", הוא סיפר בהתרגשות של ילד קטן, כשנפשו לא יודעת מנוחה. לא הייתי היחיד בבית כנסת המרכזי של אשקלון שיואל סיפר לו על התגלית ששינתה את חייו. עבורו, כך נדמה, החיים קיבלו משמעות חדשה. "עכשיו כשאני יודע איפה הוא קבור ובאיזה יום הוא נפטר, אני סוף סוף יכול להגיד קדיש כמו שצריך, אבל שכלבים ישתינו על הקבר שלו באיזה קרחת יער בגרמניה? לזה אני לא מוכן!", הוא הכריז. רק בקידוש על כוסית המשקה ההונגרי סליבוביץ' ואחרי שאכל קצת חמין הוא נרגע מעט. "תבוא אליי השבוע", הוא ביקש.

      70 שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה והשואה, התגלית של קופרשטיין עשויה להיות משמעותית ל-314 משפחות של עובדי מחנה עבודות הכפייה "ברגה" שקופרשטיין גילה לפני מספר חודשים. בלב קרחת יער, הסמוכה למחנה בו הועבדו בפרך בפינוי סלעים וחציבה בהר לצורך בניית בונקרים לגרמנים בעיירה ברגה, גילה באוקטובר האחרון קופרשטיין מצבת אבן גדולה: "כאן קבורים 314 אסירים פוליטיים מהתקופה הפאשיסטית ממחנה בוכנוולד". כשהשיג את רשימת ה"אסירים הפוליטיים" מההיסטוריונית של העיירה מצא שם בעיקר שמות יהודים: קליין, פרידמן, שוורץ, זיגלר, קראוס, מרקוביץ'. ליד שם כל אחד מהמתים היה כתוב תאריך הלידה, יום הפטירה ומקום מוצאו. גם מספר 248 היה שם. מוריץ קופרשטיין, אסיר 19242. "הכול מסודר", אומר יואל בהתרגשות, "כמו שהגרמנים האלה יודעים".

      אישור פטירה של משה קופרשטיין חתום על ידי רופא העיריה ברגה (רפרודוקציה)
      אישור הפטירה של משה קופרשטיין החתום על ידי רופא עיריית ברגה (רפרודוקציה: מערכת וואלה! NEWS)

      הוא נולד במאי 42' בעיר דברצן בהונגריה, המוכרת כיום בעיקר בזכות האוניברסיטה לרפואה שמושכת אליה כיום צעירים ישראלים רבים. בן יחיד לעקרת בית ולאב מוריץ (משה), תלמיד ישיבה שהחזיק בנכסים רבים ובהם בית המרקחת המקומי. באותה שנה נלקח מוריץ על ידי ההונגרים לגדודי עבודה ויואל הפעוט נותר לבד עם אמו. בדצמבר 44' בשיאה של פעילות מכונת ההשמדה הנאצית הגיע גם תור הנשים והילדים של העיר כשהיעד הוא אחד – המשרפות של אושוויץ. אלא שאחרי ששמונה רכבות עמוסות ביהודי האזור יצאו לדרכן, החלה הקבוצה בה היה קופרשטיין ואמו להתעכב בדרך. "כאן ניצלתי בפעם הראשונה", הוא מספר, "ברגע האחרון הוחלט שהרכבת שלנו תצא לעבודות כפייה באוסטריה. ממש נס".

      קופרשטיין היה אז תינוק. זיכרונות של ממש אין לו, את התמונה השלים מהסיפורים לאורך השנים. זמן קצר לאחר ההגעה לאוסטריה הוא נשלח יחד עם אמו לברגן-בלזן. "איך תינוק כמוני ניצל ממחנה כל כך אכזרי?", הוא תהה, "עד היום אני לא יודע. ישנתי עם אימא שלי ואחותה ואני יודע שהן גנבו סלק ופה ושם אכלו מזון של בהמות שהן השיגו. היו במחנה אולי עוד שני ילדים כמוני".

      הזיכרון היחיד שנותר לקופרשטיין נותר על פניו: חתך קטן על פניו. "כנראה שמשכתי איזה קוט שהפיל עליי משהו שפתח לי את העין". באפריל 45' שוחרר המחנה על ידי האמריקאיים. קופרשטיין, בקושי בן שלוש, שב עם אמו לדברצן בהונגריה, והשניים חיכו בתקווה למוריץ. "עוד במחנה הם היו כותבים מכתבים לאבא שלי, בתקווה שיוכלו לשלוח לו אותם יום אחד", הוא מספר, "לאף אחד לא היה מושג איפה הוא. אמי הייתה ניגשת לכל יהודי שחזר מהמחנות: 'מכירים אולי את קופרשטיין מוריץ? פגשתם אותו?'. לאנשים כבר לא היה נעים ממנה. בסוף ריחמו עליה ואמרו לה שהוא מת, אבל האמת היא שאף אחד לא באמת ידע. יום אחד סיפר לה אחד היהודים שאבא שלי מת בבוכנוולד במהלך חול המועד פסח, ככה שנים ידעתי מתי להגיד קדיש".

      מחנה ברגן בלזן (ShutterStock)
      האנדרטה במחנה הריכוז וההשמדה ברגן-בלזן (צילום: ShutterStock)

      אלא שמכתב אחד שקיבלה אמו של קופרשטיין בשנת 2001 מהצלב האדום פתח את הפצעים מחדש. ליואל התברר כי אביו נשלח מעבודות פרך במחנה "ברגה דה אלסטר" במזרח גרמניה בדצמבר 45'. "הגרמנים ביצעו פיצוצים בהר לצורך בניית בונקרים לתחמושת ודלק למטוסים. אבא היה מוציא מדי יום בידיים שלו סלעים במשקל עצום, בלי לאכול, בלי לשתות 14 שעות ביממה". מחנה ברגה היה מוכר בעיקר בזכות סיפור אחר: בספטמבר 44' הועברו למחנה שבויים יהודים של דוויזיית חי"ר אמריקאית שם אולצו לעבוד בעבודות פרך עד המוות. כל חייל שהיה יהודי או אפילו בעל חזות יהודית – נלקח למחנה".

      ב-2012 הצליח קרוב משפחה של קופרשטיין, יצחק כ"ץ, לשים את ידיו על מסמכים היסטוריים שהיממו את יואל. אחד המסמכים היה תיעוד מיומן המרפאה שתיאר כי מת מ'אי ספיקת לב'. מסמך אחר היה אישור פטירה חתום על ידי רופא העיירה. המסמך המרגש מכולם היה כרטיס העבודה של אביו. "קופרשטיין מוז", נכתב בכותרת ואז בכתב יד תיאורו החיצוני. גובה: "175", צבע עיניים: "כחולות", אף: "נשרי". על המסמך פס אדום אלכסוני עם הכיתוב "GESTROBRN" שמשמעותו 'נפטר' ולצד זאת תאריך הפטירה המדויק. עכשיו יודע יואל בדיוק מתי לומר קדיש יתום.

      אלא אז, כשיואל הביט בתחתית המסמך, הוא פרץ בבכי. חתימה בכתב ידו של אביו ולצד זאת הכיתוב "השאיר אישה וילד בדברצן". יואל הסתכל עליי בעיניו הכחולות שהתמלאו דמעות. "פתאום ראיתי את אבא שלי מולי בפעם הראשונה", אמר בקול רועד, "עד אז שמעתי עליו המון סיפורים אבל פתאום זה מוחשי, יש לי אבא. עד אז, רק שם היה לי. כמובן שלא יכולתי לישון. לקחתי בקבוק של סליבוביץ' והשמעתי את השיר שהוא היה שר לי, 'סול א' קאשקש מאר', קריאת התרנגול. שיר געגועים יהודי לארץ ישראל שאבי היה שר לי לפני השינה. ככה זה היה עד שנרדמתי". למחרת, התאושש קופרשטיין והתקשר לקרובו. "אבל איפה הוא קבור?!", שאל. כ"ץ השיב לו שייתכן ונזרק לנהר או נטרף על ידי חיות. קבר, חשב אז, כנראה שאין.

      מסמך פרטים אישיים של משה קופרשטיין (רפרודוקציה)
      גובה: "175", צבע עיניים: "כחולות", אף: "נשרי". מסמך ובו נכתבו פרטיו של משה קופרשטיין (רפרודוקציה: מערכת וואלה! NEWS)

      באוקטובר האחרון הגיעה תגלית חדשה. שיחה של קרובת משפחה נוספת, שרה עצמון, אמנית העוסקת בשואה, עם ההיסטוריונית של העיירה ברגה הובילה לתגלית שסמוך לעיירה מצוי קבר אחים בקרחת יער. "מיד טסתי לשם עם אשתי. אף אחד לא יודע שהמקום הזה קיים, הגרמנים כל השנים הסתירו את זה". הם כבר לא אנשים צעירים, יואל ואשתו אסתר, המלווה אותו במסירות כל השנים. "הגענו למקום והתחלנו לטפס. אתה עולה שני מטר ונופל אחורה מטר, אני כבר לא בגיל המתאים אבל אבא שלי כנראה משך אותנו למעלה. פתאום, באמצע היער, ראיתי איזו מצבת אבן: 'פה קבורים 314 אסירים פוליטיים"".

      ההתרגשות שוב אוחזת ביואל. "נפעמתי", הוא משחזר, "הנה אבא שלי, קבור כאן מתחת לעלי השלכת ואני עומד מעליו. סירבתי להאמין. האישה שהייתה איתנו וליוותה אותנו בגרמניה אמרה לי 'העצמות שלהם כאן למטה'. הייתי בשוק. נפלתי והתחלתי לנשק את האדמה. נזכרתי באימא שלי המסכנה שכל הזמן חיכתה אולי אבא שלי יחזור מהמחנות. אבל רגע, שאלתי את עצמי, מי בכלל קבור כאן?".

      קופרשטיין דרש לקבל את הרשימות. הוא נסע למחנה בוכנוולד המרוחק מאות ק"מ מהמקום רק כדי לגלות שהרשימות במקום אחר. לבסוף, קיבל את כל רשימת המתים. אחד מהם, כאמור – אביו האהוב. אלא שאז מצא עצמו קופרשטיין המום וכעוס. "אסירים פוליטיים? אבא שלי נרצח כי היה יהודי!". מצבת האבן הונחה במקום ככל הנראה על ידי אנשי השלטון הקומוניסטי ששלטו באזור לאחר המלחמה.

      "באותו הרגע הבנתי שאני עושה כל מאמץ כדי לעשות מצבה מכובדת לכלל 314 הנרצחים שמחנה שמתו מעבודת הפרך של הנאצים. זו הרי בדיחה", הוא אומר בתסכול.

      יואל קופרשטיין בגרמניה על קבר אחיו שנספה בזמן השואה במחנה בוכנוואלד (רפרודוקציה , לירון מולדובן)
      "אסירים פוליטיים? אבא שלי נרצח כי היה יהודי". יואל קופרשטיין ליד קבר אביו בגרמניה (צילום: לירון מולדובן)

      מאותו רגע שגילה את קבר אביו, החל גם הקרב על הזיכרון וההנצחה מבחינתו של קופרשטיין. "הגרמנים יודעים היטב מי קבור שם. לא אסירים פוליטיים אלא יהודים שנרצחו, שסבלו ועבדו בעינויים, שהוחזקו בתנאים לא אנושיים. אנשים שיצאו מהמחנה שם היו שלדים", הוא אומר. "בכל מחנה אחר - אושוויץ, טרבלינקה, יש מצבת אבן זיכרון מסודרת עם שמות היהודים, אבל על הגוויות של אבי ושאר ההרוגים עוברים חיות ומשתינות. אין שביל גישה, אין גדר, אפילו מגן דוד. מעניין אותי לדעת איך אנגלה מרקל הייתה מרגישה אם במקום שבו אביה היה קבור, אנשים היו דורכים וחיות היו עושות את הצרכים שלהן. אני לא מבקש לא רנטה, לא כסף ולא שום דבר אחר. כל מה שאני מבקש זה שלפחות יידעו מי קבור שם. עכשיו? אין להם שמות, רק 'אסירים פוליטיים'. אני אולי יודע עכשיו איפה אבא שלי קבור, אבל לשאר 313 המשפחות לא מגיע לדעת?".

      מאז אותו היום, יואל לא נח לרגע. עבודתו כיועץ מס נזנחה לטובת שיחות בלתי פוסקות לחברי כנסת ושרים, מבקש שזיכרונו של אביו וחבריו יונצח כראוי ובאופן מכובד. "אני לא יכול לנוח יום אחד כשאני יודע שזה המצב", הוא אומר לי בשיחה בסלון ביתו באשקלון, "אתה מעלה על דעתך שהיו מתייחסים באותה צורה לקבר אחים של גרמנים? מצבה מסודרת, שמות, מגן דוד, שיגדרו שם, זה המינימום שמגיע להם". הוא משמיע לי את הניגון היהודי שאביו שר לו. "כולם ידעו איזה קול היה לו", הוא אומר ומזייף את המנגינה וקורץ. "בימים האחרונים חשבתי אולי יום אחד אזכה בלוטו ואעלה את כל העצמות שם לקבורה בישראל. כשהצעתי את זה לאסתר היא אמרה לי 'עזוב, תדאג לחיים, תן לאביך לנוח היכן שנקבר".

      שגרירות ישראל בגרמניה מסרה בתגובה: "מיד עם קבלת הפנייה פנתה השגרירות לראש העיר ברגה, והממונה על הנושא נסע לבדוק באופן אישי, יחד עם ראש העיר, את מצב קבר האחים. בתום הסיור התקבלו החלטות משותפות לגבי הטיפול באתר, באופן שיבטיח הנצחה מכובדת לקורבנות וטיפול ראוי בקבר האחים. במקביל שוחח השגריר עם ראש ממשלת מדינת המחוז טורינגיה, שהעיר ברגה נמצאת בתחומה, וקיבל הבטחתו לטיפול אישי גם מצדו. 314 איש נספו באתר זה, השגרירות פנתה ל'יד-ושם' לזיהוי הקורבנות היהודים מבניהם. השגרירות תמשיך לפעול עד מימוש ההסכמות שהושגו ובהקדם".

      (עדכון ראשון: 21:00)