כן, לשבור!

"מה זה עבודה זרה? מבחינה דתית זהו המנהג להשתחוות לפני מזבחות פופולריים מבלי לשאול אם אלה המזבחות של אלוהי האמת. הוא הדין במובן הרעיוני: לכרוע ברך בפני סיסמאות פופולריות, מבלי לשאול אם אלו הן סיסמאות נכונות; ביחוד שוכחים הם לשאול אם הסיסמאות (שאולי בתנאים אחרים הן נכונות) מתאימות גם לתנאי חיינו אנו" - זאב זבוטינסקי, 1932

יש מאנשי הליכוד, חניכיו של בגין, שהתרגלו להאמין בעליונות המשפט, בחשיבותו של שלטון החוק. הם רוחשים כבוד עצום לבית המשפט העליון. המשפט המצוטט כה רבות, "יש שופטים בירושלים" או "יש שופטים בישראל", מביע אמון בסיסי בכך שמערכת המשפט של מדינת ישראל מגנה על שלטון החוק, אוסרת את אשר יש לאסור, ומתירה את המותר.

האמון הבסיסי בבית המשפט העליון, שבמצב נורמלי הוא ראוי ונדרש, מנוצל לרעה באופן שקשה לדמיין בוטה ממנו. בפסק הדין בעניין מתווה הגז קבעו שופטי הרוב מספר קביעות שלא זו בלבד שאין הם מסתמכות על חוקי הכנסת או עקרונות בסיסיים של שלטון דמוקרטי, הם מתנגשות בהם באופן ישיר.

מנחם בגין, כשדיבר על עליונות המשפט התייחס לסמכות "לחרוץ משפט, במקרה של קובלנה, האם החוקים, המתקבלים על-ידי בית הנבחרים, מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו". במתווה הגז אין סתירה לחוקי יסוד. במתווה הגז גם אין פגיעה בזכויות אזרח. גם בחלומותיהם הרעים ביותר, לא חשבו ז'בוטינסקי ובגין, על משנה לנשיאת בית המשפט העליון הרואה סעיף מפורש בחוק, ומחליט להתעלם ממנו בשל כך שצפה מחלונו וראה "אלפים שגדשו את הרחובות, על מנת להביע את מחאתם כנגד ההסדר המתגבש" ויקבע כי אם לדעתו האישית, עניין מסוים ראוי שייקבע בחקיקה, כך גם ראוי משפטית.

סעיף החוק המפורש הוזכר בדבריו של השופט סולברג, סעיף 5א לחוק נכסי המדינה קובע כי "רשאית הממשלה בשם המדינה, למכור נכסים מנכסי המדינה... להעבירם בדרך אחרת, להשכירם, להחכירם, להחליפם, לשעבדם, לחלקם, להפרידם, לאחדם, להרשות את השימוש בהם או את ניצולם, ולהעניק זכויות אחרות בהם, הכל בתנאים שתראם נאותים" אם סעיף החוק הזה המוזכר בדברי השופט סולברג, איננו בגדר הסמכה מפורשת להגעה למתווה הגז, שום סעיף אחר בחוק לא יעשה את העבודה.

אי אפשר לקבל את מסגרת הכללים הבלתי חוקתיים שקבעו שופטי בג"ץ במהלך רב שנים. אם תנסה הממשלה לחוקק חוק בעניין הגז, העתירה שתוגש כנגדו כבר כותבת את עצמה. ומי ערב לכך ששופטי בג"ץ, שהחליטו ללא כל מקור סמכות, לבטל חקיקה ראשית או להתעלם ממנה, ואפילו להתעלם מחוקי יסוד מפורשים, לא יעשו זאת גם במקרה של החוק החדש?

מדינת ישראל נמצאת במשבר חוקתי, אולם פסק הדין של בג"ץ בנושא הגז לא התחיל את המשבר. ניתן להרגיע את נבחרי הציבור. המצב לא עתיד להמשיך ולהתדרדר, אין לאן לרדת מכאן. אם לא ינקטו נבחרי הציבור פעולה, הם יכולים להחזיר את רכבי השרד, לסגור את הכנסת ולבטל את הממשלה. בית המשפט העליון מנהל את המדינה בעצמו, ואין כל צורך בהתערבותם.

מערכת המשפט הודפת מעליה כל ביקורת עניינית ולא עניינית, תחת הסיסמאות הישנות, המזבחות הפופולריים, כדברי ז'בוטינסקי. הכנסת והממשלה צריכות לשלב ידיים ולהכריז בקול גדול שאת הקשר הגורדי הזה צריך לחתוך, ואת השלטון האבסולוטי של בית המשפט צריך לשבור.

המשפט הוא כלי חשוב מאין כמותו בהגנה על זכויות אדם. אין לו שום מקום בקביעת מדיניות או בהחלטות פוליטיות. החקיקה החדשה לא צריכה לעסוק במתווה הגז. החקיקה צריכה לעסוק בנושאי הליבה של סמכויות הרשות השופטת על גייסותיה במערך הייעוץ המשפטי לממשלה. סמכויות בג"ץ להתערב בהחלטות ממשלה וכנסת צריכות להתבטל, או לעבור אשרור בוועדה מיוחדת של הכנסת. אי אפשר לקבל וטו של שופטי בית המשפט העליון על מינויים חדשים. יש להשיב את דרישת זכות העמידה בבג"ץ, כדי למנוע את הפגיעה המואצת בהפרדת הרשויות. בנוסף יש לקבוע את הפרדת הרשויות, לרבות עצמאותן הפרשנית, בחוק יסוד.

בית המשפט מוגן עד היום בזכות המחסום הפסיכולוגי של כבוד לשלטון החוק, אולם כשהוא משתמש באותו מחסום כדי לפגוע בשלטון החוק, לרשויות האחרות לא נותרת כל ברירה. את המחסום הזה צריך "כן, לשבור!"

עו"ד שמחה רוטמן הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.