שעת לילה מאוחרת בפאב הבלגולה, סמוך לקיבוץ מעלה החמישה. מסיבת יום הולדת של אחד המבלים מושכת לא מעט קהל, המקום עמוס. כוסות בירה, פיצות, פיצוחים ומוזיקה. אנשים רוקדים, שיחות קלילות בין שיכורים. על עמדת הדיג'יי שולטת דניאל מזרחי. איש מהמבלים אינו יודע שמאחורי הצלילים, מסתתר סיפור חיים קשה של נערה הנלחמת כנגד כל הסיכויים. היא רק בת 17, אבל זה יום חמישי, ומחר אין בית ספר. מבחינתה, היא תמשיך ככל שיתנו לה. בחייה הקצרים כבר הספיקה להתגלגל בין פנימיות, חוותה גירושים לא פשוטים של הוריה, ולימודיה בבית הספר היסודי לוו בחרם ונידוי חברתי.
השנים הקשות שעברה הפכו אותה לחזקה, מחוספסת, עמידה, שלווה יותר מבני גילה. היא מדברת בשקט פנימי השמור לאלו שעברו כברת דרך פתלתלה ומורכבת בחייהם, ויכלו לה. "אני יודעת שאצליח בעתיד כי התגברתי בחיים על דברים קשים", היא מסבירה. "באחת הפעמים נגעתי בלי כוונה בשולחן של ילד מהכיתה שהוביל נגדי חרם. הוא יצא בפוזות והתחיל לנבוח עלי: 'מה את נוגעת בשולחן שלי?'. אחרי השיעור הוא התחיל להרביץ לי כשכולם עומדים מסביב ואומרים 'איזה גבר אתה איזה גבר, תרביץ לה'. זה רק סיפור אחד מיני רבים".
השינוי הגדול בחייה החל כשהייתה בת 11. סטודנטית שחנכה אותה בהתנדבות חיברה בינה לבין איש חיי הלילה בעבר ערן סורג'ון, היום מומחה להעצמת נוער בסיכון באמצעות מוזיקה ויצירה במחשב. הוא לקח אותה מייד תחת חסותו ולימד אותה את רזי מקצוע הדי.ג'יי.
סורג'ון גילה את עולם ההוראה כמעט במקרה. בצעירותו, היה שותף במועדונים שונים בחיפה בהם ניגן, והתבקש לא אחת להכשיר צעירים לנגן על עמדת הדיג'יי במקומו. עם השנים פיתח שיטת לימוד ובהמשך אף סייע להקים את בית הספר הראשון למקצוע בתל אביב. במקביל, פיתח הרצאה לקהלים שונים על האבולוציה של עולם ההיפ-הופ, במטרה להנגיש את העולם המוזיקלי של בני הנוער ותרבות ה-MTV שהחלה לפרוח באותה תקופה. עובדים סוציאליים שהרצה מולם הזמינו אותו לדבר בפני נוער בסיכון ולהעביר להם שיעורים - השאר היסטוריה.
כבר כמעט 20 שנה הוא מורה למקצוע הלא שיגרתי הזה, ותחת ידיו עברו מאות תלמידים. בין השמות הבולטים שהכשיר הוא מונה את התקליטן שלומי אבר, שהחל ללמוד אצלו עוד כשהיה נער, והיום בשנות ה-30 לחייו חובק קריירה בין-לאומית. מבין הדיג'יי המצליחים שעברו תחתיו ופועלים הוא מזכיר את עמירם קדוש שמנגן במועדון ה"חתול והכלב" וב"בלוק" התל אביביים, מתן פריינטה שמחזיק את הסצנה באילת ושי "ביגי" גובזה שמוכר היטב בעמק יזרעאל והסביבה.
"הנוער חווה דרכי את תחושת ההצלחה", הוא מסביר את הרציונל הפשוט בעבודה שלו עם הצעירים. "הוא מבין כמה צריך להשקיע ולהתאמן בשביל להגיע לדרגה גבוהה, ואצלי הוא חווה לראשונה את התועלת שיש מהשקעה והתמדה". לשיטתו, בני הנוער מפתחים מיומנויות למידה כמו קשב, ריכוז והתמדה דרך לימודי הדיג'יי. "פתאום הנער מוצא את עצמו מקשיב לשיעור פרונטלי, חצי שעה או יותר, בלי להפריע או לצאת ולחזור כל רגע".
החיבור העמוק שלו לנוער במצבי סיכון קשור במידה לא מעטה בהיסטוריה הפרטית שלו. אף שהמסלול שעבר היה כביכול נורמטיבי, הבית בו גדל היה בית לא קל. "אולי היום היו קוראים לזה נער בסיכון", הוא מהרהר ממרום סוף שנות הארבעים לחייו.
פורצת לתודעה העולמית
שעת צהריים. מזרחי סיימה את יום הלימודים, והיא פוגשת את סורג'ון בביתו ביישוב נופית שבצפון. הוא כבר סיים את עבודת הבוקר שלו, איש מנהלה בפנימייה לנוער בסיכון ברמת הדסה. כמוה, גם הוא מתפנה למוזיקה רק בסוף היום. בערב הוא ישמש כמרצה לתרבות נוער וצעירים בראי המוזיקה; היא, קרוב לוודאי תיצור מוזיקה חדשה.
מזרחי משמיעה לסורג'ון חלקי יצירות שהכינה. הוא מעביר ביקורת, מנתח, מחווה דעה. "הם אהבו את המוזיקה שלי בירושלים", היא משוויצה בפניו על חוויות השבוע שעבר, וזו אינה הסיבה היחידה לגאווה. שני אומנים צרפתיים, מוערכים ומוכרים בתחומם, לורן ספרקס וסבסטיאן קלהאן, פרסמו סטים שלה. בקרוב יתפרסם סט נוסף שלה בסדרה בריטית שמנהל האומן דניאל פורסט.
מזרחי זוכה להתעניינות בתחום המוזיקה, ולא רק בחו"ל. גם הביצה המקומית כבר הספיקה להכיר אותה. היא מנגנת ב"קפה ביאליק" בחיפה, "חדר 140" בתל אביב ומקומות נוספים תחת שם הבמה "מיס אינג לינק".
היא פיתחה תחום התמחות שאינו מוכר בקרב הקהל הישראלי. "מוזיקת מועדונים לא מסחרית בסגנון האוס", מנסה סורג'ון להסביר. "למרות שהסגנון הזה לא זוכה לקהל רחב בארץ, זו מוזיקה שמבוססת היטב בעולם ומקבלת תשומת לב רבה".
החלום הגדול שלה הוא - איך לא - לתקלט בעולם ולהתפרסם. היא מסבירה שדרך העבודה על המוזיקה, דרך החלומות, למדה להרים את הראש ולפתח עמידות מול הקשיים. "אם לא הייתה לי את המוזיקה, אני מניחה שהייתי נתקעת בעבר", היא מהרהרת בקול רם. "היו לי חיים לא פשוטים, הייתי ביישנית. הבת אדם שאנשים רואים עכשיו - זה לא איך שהייתי לפני כמה שנים. גם אם קרה לך הדבר הכי מגעיל, את צריכה להמשיך להסתכל אל העתיד", היא חוזרת על המנטרה שוב ושוב. "מה שמכוון אותי זה העתיד והידיעה שיום אחד אהיה די.ג'יי מפורסמת שטסה לתקלט בעולם ועושה חיים טובים".
בינתיים היא מתגוררת עם אביה, שלמה מזרחי, בדירה צנועה ביקנעם. החדר שלה מסודר היטב, והמערכת תופסת מקום מכובד בחלל. כשהיא מדליקה את המכשור, גם הזיק שבעיניה נדלק. "מוזיקה זו הרגשה. כשיוצרים אותה ורוקדים אותה אז ממש מרגישים אותה בגוף, מרגישים אותה בלב".
אביה נכנס לחדר ומביט בפליאה הציוד החדיש, ובהערצה בבתו. "באחד השיעורים הראשונים אצל המורה שלה הוא אמר לי שהוא חלם חלום", מספר האב ועל שפתיו מתנוסס חיוך. "הוא חלם שהיא גלגול של אחד הדי.ג'יים הגדולים בעולם". הוא משתתק לרגע, ומיד מוסיף בביטחון: "לפי איך שהיא מנגנת, מתנהלת ומתקלטת, זה יכול להיות. זה מאוד יכול להיות".
דניאל ממנפת את המוזיקה שלה לכדי קריירה ומשוכנעת שעוד ישמעו עליה ברחבי העולם. במו ידיה יצרה קשרים עם אנשי מקצוע מובילים מתחום המוזיקה בחו"ל, והסביבה התומכת נוטעת בה בטחון, מחזקת ומאמינה בה. היא, בתמורה, מבטיחה להמריא. בין אם החלום יתגשם במלואו, או רק בחלקו, דבר אחד בטוח - את סיפור חייה היא הצליחה לשנות. ומבחינות רבות, זה גדול יותר מכל חלום.
