פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יורים, ולא בוכות

      דעה: בין הלגלוג של השר אקוניס על הדמעות של שרת החוץ האירופי, הירי של החייל על המחבל השרוע בחברון והעצבים של אהוד יערי על דנה וייס עובר קו מחבר אחד

      משפחת החייל החשוד ברצח המחבל בחברון בביתם ברמלה (ניב אהרונסון)
      מי בכה עם משפחת החייל היורה בחברון? (צילום: ניב אהרונסון)

      קו ישר עובר בין כמה מנקודות הציון השפלות של השבוע האחרון: בין הירי של החייל על הפלסטיני השוכב על הכביש בחברון, בין הלגלוג הבוטה על הבכי של שרת החוץ של האיחוד האירופי ובין העליהום שספגה דנה וייס כשנכנסה - ללא שריון - למבצר הגברי של אולפן שישי.

      זה התחיל בדמעות. בביטוי הרגש הספונטני של שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, וביועץ התקשורת שהמליץ לשר אקוניס לעשות קופה על חשבונה, ובעקיפין על חשבונן של נשים בכלל. אקוניס התייצב מול המצלמות כדי להצהיר שמנהיג לא בוכה – ואף טרח לגבות את עצמו בדברי הערכה לנשים מנהיגות אחרות. רואות? אקוניס דווקא מעריך את גולדה מאיר ומרגרט תאצ'ר. להלן, בנות: ראנה כיצד נשים צריכות להתנהג. לא לבכות. וגם – כפי שתגלו מייד בערוץ 2 – לא להביע עמדה מנוגדת לזו של הגברים שיושבים לצדכן. הרי הנשים – לעומת הגברים הללו – לא מומחיות לכל העניינים.

      אקוניס על מוגריני: מנהיג לא פורץ בבכי (ערוץ הכנסת)
      למי מותר לבכות ולמי לא? השר אופיר אקוניס קובע (צילום מסך)

      אז לא בוכים מול המצלמות, אבל לדברי הבל יש בהחלט מקום של כבוד. הרי אקוניס התייצב מול המצלמה כי חשב שזה מה שהציבור בישראל רוצה לשמוע. ייתכן שהוא צדק - ושאלפי ישראלים וישראליות חושבים שבכי זה דבר נחות ולא מנהיגותי. וראו באמת כיצד השליטה הנהדרת ברגשות של נציגי מפלגת השלטון מסייעת לנו בשמירה על בטחוננו. לאן מובילות אותנו האמירות הבטוחות? השליטה ברגשות? המנהיגות שאינה בוכה? לפעולות הרות אסון של חוסר שליטה מוחלט בסיטואציה בלתי אפשרית ובלתי אנושית כמו זו שקרתה על הכביש בחברון.

      אם לא היינו מתאמצים כל כך שלא לבכות, הדמעות היו עוברות גם דרך החייל היורה בחברון – לא רק הדמעות על המשפחה הפלסטינית, אלא גם הדמעות על משפחתו החייל – משפחתו כיום, ומשפחתו בעתיד – אשתו והילדים והילדות שאולי יהיו לו. השריטה הקשה בלבו ובמוחו והיד הקלה על ההדק עלולה הרי להגיע מהר מאד גם אליהם. זה קורה בכל יום – בבתים של אלפי חיילים בהווה ובעבר - אבל אז כבר מתנערים מהם. שוכחים שפעם היללנו אותם או הפכנו אותם לשעירים לעזאזל – כשהם היו עוד "גיבורים" לכאורה בתכנית הריאליטי עתירת הרייטינג של ישראל. היום הם בוכים, הם כבר לא גיבורים.

      אהוד יערי ודנה וויס (יח"צ , חברת החדשות של ערוץ 2
ינאי יחיאל)
      דנה וייס פרצה למבצר הגברי של אהוד יערי (צילום: ינאי יחיאל)

      ואז הסתננה לה דנה וייס למבצר הגברי המשוריין של אולפן שישי והטילה פצצה. אישה אחת העזה לומר דבר מה – לא חתרני מדי אבל בהחלט יוצא נגד דעת השלטון, הקונצנזוס וערוץ 2. אישה אחת העזה להטיל ספק. להרחיב את התמונה המלאה שלא ניתן לראות כל עוד כל מי שיושב במוקדי קבלת ההחלטות בנושאי ביטחון ושלום הם גברים. ולא, אישה אחת לא מספיקה בשביל לשנות את התמונה. מדינות רבות בעולם כבר הבינו את זה ואימצו את החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם – נשים, שלום וביטחון - והחלו להכניס יותר נשים מקבוצות שונות של האוכלוסיה למעוזים "הגבריים" האלה: חלקן מרגיזות, חלקן מסכימות עם הדעה הרווחת, וחלקן מביעות רגשות. שילוב המגוון הזה של הקולות הוא אחד הדברים שעשויים למלט אותנו מהליכה עצומת עיניים לאורך הקו האחיד הזה שעובר בין כל נקודות השפל שאנחנו אוספים בימים אלה.

      ולא מכיוון שזה "ענייני נשים" כמו שאמרה דנה וייס לאחר העימות עם אהוד יערי, אלא מכיוון שזה עניין של כולנו. שלי, כמו של הבנים שלי. העובדה שצריך בכלל להסביר זאת בצורה כל כך מפורשת בשנת 2016 - זה כשלעצמו יכול היה לגרום לי לבכות, אם הייתי חלשה כמו הנשים האירופאיות האלה.

      נטע לוי היא עו"ד בעמותת איתך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי, מקדמת את יישום החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם בישראל