לא המחנה הציוני ולא השמאל הוא שניצח אתמול את מתווה הגז על אף שברצונו לנכס לעצמו את ההצלחה הזו. הציבור ניצח והציבור הוא זה שצריך לחגוג, אותו ציבור שרק עד לפני חודשים ספורים לא ידע שיש מי שמנסה להעביר מתחת לאפו את העתיד האנרגטי של מדינת ישראל, זה גם אותו הציבור שלא ידע שבידו הזכות ליהנות מתפוקותיו של משאב הטבע המכניס ביותר ואותו הציבור שלא בהכרח עדיין מבין מהו מתווה הגז אבל היה מספיק חכם להבין שמשהו כאן מסריח, ויצא לרחוב באלפים מוצ"ש אחרי מוצ"ש וצעק "זה שוד".
עשרות חברי כנסת מנסים לנכס לעצמם את ההצלחה שבפסילת המתווה ועם פרסום פסיקתו של בית המשפט העליון מיהרו לצאת בהצהרות נוסח "זהו יום חגנו" אבל לא היו אלה לבני או הרצוג שעמדו בחום כבד או בגשם שוטף וזעקה בקול גדול "זה הגז של כולנו", גם לא יצחק הרצוג, הם נשארו בבית מתחת לשמיכה כשמור גלבוע, מיכל שוקרון אור-לי בר לב, עמרי בללי ואחרים מצוידים בשלטים, מטריות ומגפונים נלחמו מבלי לצפות לקבל כותרות או לקצור את הפירות בבחירות, אלא פשוט בגלל שרצו לראות כאן מציאות אחרת.
אם השמות שמניתי לא מצלצלים לכם מוכר, זה לא במקרה. שורה ארוכה של חבר'ה צעירים שלא מצליחים לסיים את החודש הם שעומדים מאחורי המאבק הזה. הם אולי לא אלה שעתרו באופן רשמי לבג"ץ, כי אין ביכולתם לשלם את ההוצאות אבל הם המנוע החי מאחורי ההצלחה האדירה הזו. יש מי שיאמר שהמאבק הזה הוא המשך ישיר של המחאה החברתית, שהרי מאז לא יצאו כמויות כה גדולות של אנשים לרחובות, יש מי שיחשוב שמדובר דווקא באותו המאבק של שנת 2013 נגד ייצוא הגז, המזוהה עם ח"כ שלי יחימוביץ' ושורה ארוכה של ארגוני סביבה וחברה שקראו לשמור על 60% ממנו כאן בארץ. אבל האמת היא שאחראי על הגל הנוכחי של המאבק אלו דווקא הסטודנטים הצעירים שהבינו שהכנסות הגז יכולות להבטיח את העתיד של בני דורם, והחליטו להיאבק.
אז נכון, אין ספק שלחברות המשקיעות יש זכות לא רק להשיב לעצמן את ההשקעה אלא גם להרוויח, אבל הדבר לא חייב לעמוד בסתירה לזכותו של הציבור ליהנות ממשאב טבע שאלוהים לא ברא כנראה עבור נובל אנרג'י ושהמדינה ממונה עליו. השקעות שצריכות להיות מועברות לטובת: שיפור תשתיות, חינוך, בריאות, תרבות וכל מה שיכול לשפר את העתיד שלנו. הוזלת מחירי החשמל ודיור בר השגה כבר אמרנו?
מבלי להכניס מושגים שרובנו לא מבינים בהם דבר או חצי דבר כמו פסקת היציבות. אף אחד לא באמת חושב שפסילת המתווה תוציא אותנו מהבוץ שאנחנו שקועים בו, זה לא שעכשיו כולנו יכולים לרוץ ולקנות דירה, גם לא להשכיר חדר קטן מבלי עזרה של ההורים אבל אנחנו צרכים לחגוג כי גילינו שכוחנו יכול להזיז הרים. וההר הזה הוא התעלמות מוחלטת מהאינטרס הציבורי וזלזול שנגלה לעיניי כל מי שלקח חלק במאבק הזה: החל משימוע ציבורי שכביכול התקיים וישיבות ועדות כלכלה בהן ניתנה זכות הדיבור, בידיעה או במחשבה שכבר הסיפור מזמן מכור.
אבל מסתבר ששום דבר לא סגור, ולפעמים ממש כמו באגדות הטובים מנצחים. מותר לנו לשמוח, וזו השעה לחגוג אבל אסור לנו לתת לניצחון הזה לעלות לנו לראש וכמו שזכותנו ליהנות מהגז חובתנו היא גם למנף את ההצלחה הזו לכיוונים אחרים - כאלה שבצעדים קטנים יחוללו בסוף שינויים מהותיים לא רק שם למעלה בחלונות הגבוהים, או כאלו שישפיעו בעקיפין אלא כאלו שיביאו למהפך של ממש.
עכשיו, אחרי שהבנו שכחלון עשה את שלו פעם אחת עם הסלולר וכנראה לא יחזור שנית, לפיד לא יקנה לנו דירה ובוז'י ימשיך להשאיר את התוכניות שלו עמוק במגירה הגיע הזמן שנצטרף לחבורה הזו שנקראת "אזרחים" וניקח אחריות על עצמנו, נדרוש את מה שמגיע לנו בכל תחום וגם נעשה דבר או שניים בעצמנו כדי שדברים יתחילו לקרות. כי אם אין אני לי - מי לי - חייבים להודות.
ענבר שקד דליות היא דוברת הארגון "מגמה ירוקה"