דעה: דנה וייס ניצחה בקרב, אבל הפסידה במלחמה

עצרו הכל, במהלך ויכוח בפאנל "אולפן שישי" של חדשות 2 כינה אהוד יערי את דנה וייס בתואר "יאכנע". איך כדור הארץ יכול להמשיך להסתובב אחרי שהפרשן לענייני ערבים הטיח עלבון ביידיש (!) נגד נציגת המגדר בפאנל הבכיר. האמת? השימוש במילה המעליבה לא כאב לי בפמיניזם, והופתעתי מגלי ההדף ששיאם היה בפוש סלולרי שקיבלתי מהאפליקציה של עיתון "הארץ", שהכריז: "האמירה השוביניסטית הקיצונית של אהוד יערי". לרגע הייתי בטוחה שיערי קרא לווייס לחזור למטבח.

למי שפספס במקרה, דנה וייס הזהירה בתחילת הדיון כי "אני בטוחה שתיכף הגברים פה יתנפלו עלי". וזו, גבירותיי, אמירה שוביניסטית לא פחות. אבל יש היגיון בעובדה שדנה וייס החליטה לפתוח את דבריה השנויים במחלוקת על קיצוניות ועל האסלאם בתזכורת לכך שהיא אישה בפאנל גברי. זו אולי לא הדרך הכי אצילית אבל זו דרך אפקטיבית להבליט את דבריה. גם אני נבחרתי לכתוב את הטור הזה לא בגלל חדות המחשבה שלי, אלא בגלל שני כרומוזומי ה-X שלי, שעד כה הבטיחו לי מקום קבוע בארסנל כותבי הדעות בכל מערכת תקשורת שהגעתי אליה.

לפני מספר שבועות התלוננה בפייסבוק עורכת הדעות של אתר nrg שנשים אינן שולחות לה טורי דעה. נדלג על האתיקה העיתונאית, לפיה עורך שמחכה שכתבות ינחתו לו במייל דומה לכתב שמחכה שיחצ"נים יתקשרו אליו עם סיפור טוב, ונגיע לנקודה העיקרית: יש מיעוט מוכר וידוע של נשים בתחומי הפרשנות והדעות, ועורכים תמיד מנסים למצוא בנרות גברת שתכתוב עבורן או שתהיה האישה הסמלית בפאנל. על פי רוב, נתבקש לכתוב בנושאים נשיים, כי אנחנו לא רוצים שגברים יעשו עבורנו את העבודה הזו, אבל המחסור הרב התיר לי פעמים רבות לכתוב בנושאים פוליטיים כבדים או מדיניים.

מהסיבה הזו השימוש ב"אני אישה" ככלי בכתיבה או בהצגת הפרשנות, כמו שעשתה דנה וייס, הוא מאוד יעיל ותורם להבלטת המסר, ויש פה מן הביצה והתרנגולת. אני האישה היחידה בפאנל – ואני אדגיש את היותי האישה היחידה בפאנל.

מי שפותח את "אולפן שישי" ואחיו הדומים בכל הערוצים האחרים, צריך לבדוק למה אף אחד לא הזמין אותו לארוחת שבת. משגילה זאת, הוא ימצא עצמו מביט בחבורת אנשים צועקים אחד על השני, מדברים באגרסיביות ורבים למי יש יותר גדול. חברותיי הפמיניסטיות ודאי יטענו שהשיח נובע מהיות הפאנלים גבריים בעיקרים, שאימצו שיח גברי בעיקרו. אם זה נכון, כנראה שגם נשות הפאנל מאמצות את אותו שיח.

זו לא תופעה חדשה והיא קיימת עוד מהימים שבהם "פופוליטיקה" הפכה למילה נרדפת לשיח צעקני שבו אף אחד לא מקשיב לאף אחד אחר. אותו דיון פוליטי סוער וכועס הוא מראה של כנסת ישראל, שגם בה אנחנו נתקלים במפגני גסות רוח ואלימות בין 120 האנשים הנבחרים. ויכוח הוא דבר אמוציונאלי. אני עוד לא למדתי לעשות אותו בחן, ולפעמים האישי מתערבב עם הפרשני והרוחות מתלהטות. אבל מומחים שעושים את זה בטלוויזיה יכולים להרשות לעצמם לעזוב מעט את האלימות המאפיינת אותו, ולנסות לנהל שיחה למען הצופה – ולא אחד למען השני. מומחי הפאנל צריכים לזכור שהם לא מנהלים ויכוח סביב שולחן השבת, ושתפקידם הוא לעזור לצופה להבין את המציאות טוב יותר. מנקודת כורסתו של הצופה אני יכולה לחשוף שאותנו ממש לא מעניין מי צודק יותר, אנחנו רק רוצים לשמוע את האופציות הסבירות שהפרשן מציג בנוגע למתרחש. יש שני חברי פאנל חכמים משכילים ויודעי דבר שחושבים אחרת אחד מהשני? יופי, תנו לנו לשמוע ולהחליט לבד באיזו תיאוריה אנחנו תומכים.

גם פשעי התבטאויות שוביניסטיות מותר לדרג. אין דין אהוד יערי כדין שי חי או עזר וייצמן בזמנו. הכרזה שכל אדם שאומר "כוסית", גרוע כמו זה שמונע מאשתו לצאת לעבוד מזיקה למאבק הפמיניסטי. התקפה חסרת תקדים נגד אדם שאולי הוא באמת שוביניסט, ואולי פשוט מעד בלשונו ובחר במילה מאוד לא מוצלחת כדי לתאר את דנה וייס – היא אולי צודקת, אבל במבט הכללי, היא מרחיקה מאיתנו את אלו שלא לוחמים איתנו את המלחמה. אני מעדיפה להיות חכמה, להבליג על האמירה של אהוד יערי, ולנסות להבין באמת למה המשימה של למצוא אישה שתשתתף בפאנל היא כה קשה. התשובה הרבה יותר מסובכת, וקשורה לחינוך שלנו, לשתקנות שלנו, לפחד לעמוד על שלנו, לבקש משכורת גבוהה יותר ולהיות עצמאיות כלכלית. אם בסוף יקראו לנו יאכנע, נו שוין.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.