"אתם פוחדים מאתנו": למה המצרים עדיין שונאים אותנו כל כך?

בווידאו: חבר הפרלמנט המצרים שנפגש עם שגריר ישראל, מתעמת בפרלמנט לפני הדחתו

אין במצרים אדם שלא מכיר את תאופיק עוכאשה. העיתונאי וחבר הפרלמנט נחשב לאחת הדמויות, הצבעוניות והססגוניות בארץ הנילוס. זה שנים הוא בונה קריירה מפוארת שמבוססת בעיקר על פרובוקציות ושערוריות. בתכניתו השבועית בערוץ הטלוויזיה הקטן שלו, ערוץ אל-פראעין ("הפרעונים" בעברית), הוא לא מסתיר לרגע את איבתו ליריבי השלטון המצרי ובראשם האחים המוסלמים וחמאס: כשהתיר בעבר בשידור חי את דמו של הנשיא לשעבר מוחמד מורסי, ערוצו הוחשך והוא נכלא לארבעה חודשים. במהלך מבצע צוק איתן נופף בכפכף "שנלקח מפח הזבל" וקבע שהוא צריך להיות מוטח בפרצופן של חמאס, קטאר וטורקיה – "שלישיית הכלבים". לקינוח, שיבח את ישראל וכינה את צה"ל ואת ההנהגה הישראלית "גברים".

אלא שעל הפרובוקציה שהוא עורר בסוף פברואר הוא שילם תג מחיר מעט גבוה מכפי שאולי ציפה. פגישתו עם שגריר ישראל במצרים, ד"ר חיים קורן, עוררה זעם אדיר במצרים - והוא מצא את עצמו במהרה חוטף מטח של קללות ונעל על הראש – ובסופו של דבר גם מודח מהפרלמנט. הדחתו של עוכאשה מהפרלמנט על רקע פגישה שאמורה להיתפס כלגיטימית לחלוטין מעלה בפעם המי-יודע-כמה את השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו כל פעם מחדש: למה, בדיוק 37 שנים לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים ב-26 במרץ 1979, אנו לא מצליחים לראות שיפור קל ביחסים בין המדינות? האם האזרח המצרי הפשוט לא מצליח להבין שהאינטרסים של קהיר וירושלים משותפים? או אם להשתמש במילים פשוטות יותר: למה לעזאזל המצרים עדיין כל כך שונאים אותנו?

על מנת לענות על השאלה הזאת, חייבים קודם כל לאתר את השורשים ההיסטוריים של העוינות. כשישראל ומצרים ישבו וניהלו משא ומתן בסוף שנות ה-70, נקודת המוצא המצרית הייתה פשוטה: אין שום סיכוי לנורמליזציה עם ישראל. "אפילו סאדאת שביקר בירושלים אמר שארצו לא תוכל להסכים לנורמליזציה וההסבר שלו היה שיש לראות גם בשלום עם ישראל חלק מהסכסוך הישראלי-ערבי", מזכיר פרופ' יורם מיטל, ראש מרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון. "הוא תמך בשלום, בהקמת שגרירויות, בניהול קשרים מדיניים, אבל הוא התנגד לשיתוף פעולה בתחומים כמו כלכלה, תרבות, ספורט, אקדמיה, ותרבות. הוא האמין שאת כל אלו יש להשאיר ליום שאחרי השגת הסכם עם הפלסטינים. בגין וקרטר דחו את עמדתו ואמרו לו: אין שלום בלי נורמליזציה. למעשה המהלך נכפה עליו. סאדאת בעצם נאלץ לבלוע שתי צפרדעים: סידורי ביטחון עם הרבה פירוז בסיני, ונורמליזציה".

שגריר ישראל בקהיר לשעבר, יצחק לבנון, משוכנע כי למרות דרישתו המקורית של סאדאת – הוא שינה מהר מאוד כיוון ומילא את היחסים בין המדינות בתוכן משמעותי. מי שלדעתו פגע ביחסים היה יורשו לאחר הרצח, חוסני מובארק, ששלט במצרים כמעט 30 שנה: "כשמובארק הגיע לשלטון, מצבה של מצרים היה רע. היא בדיוק גורשה מהליגה הערבית ויחסיה עם מדינות ערב נותקו. מובארק רצה לחזור לחיק העולם הערבי, והוא שילם במטבע הישראלי. לאורך כל שנות שלטונו, שבמהלכן הוא חזר אט-אט לחיקו של העולם הערבי, הוא לא קידם דבר ביחסים הבילטראליים בין המדינות. במקביל לריקון היחסים מתוכן, מובארק גם עצם עיניים כשהאחים המוסלמים השתלטו על כל האיגודים המקצועיים במדינה. לכן, אין מה להתפלא שהתפתחה אווירה שבה מעטים מאד המשיכו לדגול במה שסאדאת ניסה לקדם".

כשמדברים על איגודים מקצועיים במצרים, חשוב להבין שמדובר בגופים עם עוצמה אדירה שלא מזכירים ולו במעט את האיגודים בישראל או את ההסתדרות. "המפלגות במצרים חלשות, והאיגודים הם למעשה הלב של הפוליטיקה. יש להם כוח עצום", מסביר פרופ' מיטל. "כשהסופר המנוח עלי סאלם, לדוגמא, חזר מביקור בישראל – איגוד הסופרים המצרי סילק אותו משורותיו. זה נשמע אולי עניין פעוט אבל חייבים להבין שהאיגודים הם גופים עם המון כוח וכשמפסיקים להיות חברים באחד מהם, זו גם מכה כלכלית אנושה כי הם אחראים גם על זכויות סוציאליות ונושאים כאלה. אין ספק שצעד כזה יכול להרתיע אחרים מלקיים קשרים עם ישראל".

לבנון, שלא הצליח כשגריר לקיים מגע כלשהו עם האיגודים המקצועיים ("שטח שאי אפשר להיכנס אליו כלל וכלל", כהגדרתו), ניסה לפרוץ חומת פלדה אחרת: התקשורת המצרית. "הם לא רצו קשר פומבי. זה לא אומר שלא פגשתי אותם במסיבות אצל שגרירים אחרים. אבל הדבר שפגע יותר מכל הייתה הנחיה של משטר מובארק שאתה לא יכול בתור שגריר ישראל לקבוע פגישות עם אף גורם במצרים אלא עם תיאמת זאת דרך מחלקת ישראל במשרד החוץ המצרי. וכצפוי, אף בקשה לא נענתה. זה לא אומר שלא הצלחתי לעקוף מדי פעם אבל כל הזמן הערימו עלי עוד ועוד מכשולים. חוסר האיזון הזה, בין התנהלות השגריר הישראלי בקהיר לבין התנהלות השגריר המצרי בתל אביב, העמיק את הפער ואת העוינות הזו. הם ראו שאין שום תגובה ושעולם כמנהגו נוהג, אז למה שלא ימשיכו לפעול בעוינות?".

כך, לפחות, מנתחים את העוינות מהצד הישראלי. אולם איך המצרים רואים את זה? מאז ומתמיד חוזרים שם על המנטרה כי אין לקדם נורמליזציה עם ישראל כל עוד הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמשך. גורם ממשל מצרי בכיר ששוחחנו עמו השבוע הבהיר לנו שזו עדיין עמדתה של מצרים וזו הסיבה שלדעתו היחסים עדיין רעועים: "היחסים בין ישראל למצרים מעולם לא היו רק בילטראליים. תמיד היה עוד צד לזה: הפלסטינים. זה תמיד היה משולש. במשך השנים, הנושא הזה מעולם לא נעלם ולא נפתר. אולי יש אנשים שרוצים שזה ייעלם, אולי יש אנשים שפעלו למען שזה יעלם, אבל זה לא קרה. אין ספק: ככל שנראה סיכוי לשלום ונכונות לקבל החלטות בנושא הסוגיה הפלסטינית, כך יותר ויותר מצרים יושפעו פחות מרגשות כעס על ישראל. ככל שהם יחושו שאין שום סיכוי לפתור את הסוגיה הזו, כך הם יאשימו יותר את ישראל ויכעסו עליה יותר".

היבא חמדי, מנהלת שירות לקוחות בת 30 מהעיר גיזה שליד קהיר, מחזקת בדבריה את השפעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני על הרחוב המצרי. "אתם חושבים שהסכם השלום הוא רק בין מצרים לישראל אבל הסכם השלום בינינו הוא חלק בלתי נפרד מהשלום עם כל מדינות ערב. כלומר, אין שלום כל עוד יש כיבוש. חבל שלא הקשבתם היטב לנאום של סאדאת בכנסת לפני החתימה על הסכם השלום. עדיין לא נפל לכם על האסימון, והאמת? אני לא יודעת מתי ייפול לכם כבר. אתם לא נותנים הזדמנות לציבור המצרי לשכוח כלום: כל שלוש שנים בערך אתם יוצאים למלחמה נגד הפלסטינים, הורגים אלפים ללא שום תועלת, מבצעים פשעי מלחמה וחוזר חלילה. אחרי כל אלו אתם מתפלאים למה אין נורמליזציה? למה אתם לומדים ערבית? לא כדי להתקרב אלינו, אלא מתוך פחד מאתנו. תשאלו את הסטודנטים באוניברסיטה או את התלמידים בתיכון ותראו שזו התשובה שלהם".

למרות הדברים, מודה הגורם המצרי הבכיר שישראל הפכה ברבות השנים לסוג של שעיר לעזאזל בעיני מצרים. "החברה המצרית היא חברה ענקית", הוא אומר. "כמובן שתמצא בקלות מיליוני אנשים שלא ממש אכפת להם מישראל ועוד מיליונים אחרים שאכפת להם מאוד. חשוב להבין שמובילי דעת הקהל בזירה הציבורית במצרים שייכים עדיין לאסכולה שמתנגדת לנורמליזציה עם ישראל. צריך להודות: הם נוטים להאשים את ישראל בכול. זה פתרון קל עבורם משום שיש להם הסבר אחד לכל הבעיות: ישראל".

אולם מה לגבי שיתוף הפעולה המודיעיני והביטחוני ההדוק שתפס תאוצה אדירה בשנות שלטונו של הנשיא סיסי? האם הוא לא משנה במשהו את עמדתם של המצרים? "נכון, אמנם יש סוג של ירח דבש בערוץ הביטחוני בין שתי המדינות בשנתיים האחרונות אבל הוא לא משפיע ולו במעט על תחושות הציבור המצרי", מסביר פרופ' מיטל. "גם כשהערוץ הביטחוני מגיע לרמות גבוהות של שיתוף פעולה שלא ראינו כמוהו בעבר, האיגודים המקצועיים, הפרלמנט ויתר נותני הטון לא מושפעים מכך. צריך להבין שהכוחות שמובילים את השיח הציבורי – אמצעי התקשורת, האיגודים, אינטלקטואלים – מתנגדים כבר 37 שנים לנורמליזציה עם ישראל. לעומת זאת, שיתוף הפעולה הביטחוני נחשב במצרים לטריטוריה מובהקת של הממשלה. הציבור רואה בכך עניין של ביטחון לאומי ולכן דעת הקהל העוינת לא משפיעה ולו במעט על סוגיות ביטחוניות". השגריר לשעבר יצחק לבנון מסכים: "גם אלו שמתנגדים לנורמליזציה עם ישראל לא חושבים שהסכם השלום הוא רע. 99 אחוז מהם מאמינים שהוא אינטרס מצרי ושחייבים לשמור על ההסכם. אפילו מורסי הבין את זה".

העיתונאי מוניר מחמוד, שמכיר היטב את ישראל ואת מצרים, משוכנע ששיתוף הפעולה הביטחוני אפילו לא מעניין את הציבור המצרי. "לציבור המצרי לא אכפת משיתוף הפעולה המודיעיני עם ישראל. כולם יודעים שזה נושא שנמצא באחריות המשטר המצרי ומצפים מהמשטר המצרי לעשות הכול כדי להגן עלינו מהטרור. זה לא משהו שגורם לנו לשנות את עמדתנו כלפי ישראל. אתם חייבים להבין שבמשך 37 שנים היינו עדים לכל כך הרבה מבצעים, מלחמות ומעשי טבח. אתם אולי מגדירים אותם מבצעים, אנחנו רואים בהם מעשי טבח. דוגמאות? סברה ושתילה, ענבי זעם, צוק איתן. אצלנו משוכנעים שאתם עושים שימוש בכוח מופרז במסווה של תירוצים על חמאס וטרור. הרי אם תנטרלו את העניין הזה ותתקדמו במשא ומתן, תרוויחו לא רק את הנורמליזציה עם מצרים. תרוויחו מדינות ערביות נוספות שירצו להתקרב לישראל. לא יהיה יותר תירוץ לעמים לבוא בטענות לישראל על הכיבוש".

הגורם המצרי הבכיר טוען אף הוא שהמפתח לשינוי נמצא במגרש הישראלי. "אני רוצה לפנות לישראלים ולשאול אותם: האם עשיתם מספיק כדי לזכות באהדה של המצרים? האם באמת מפריע לכם שהמצרים או עמים ערבים אחרים מחבבים אתכם או לא? הרי שנאה היא רגש שבקלות יכול להפוך לרגש אחר. האם באמת אכפת לכם מהרגשות של הציבור המצרי? כי אם אכפת לכם, אתם חייבים לבדוק את עצמכם ולשאול אם אתם עושים הכול כדי ללכת בכיוון הנכון. אתם חייבים להבין שהלב המצרי הושפע במשך שנים על ידי אותם מובילי דעת קהל שמתנגדים לנורמליזציה עם ישראל. הציבור המצרי מקשיב לעמים הערבים ולמנהיגים הערבים. אם אתם רוצים לזכות בלב המצרי ובנפש המצרית, אתם צריכים לעשות הכול כדי לשנות את המציאות שבה אתם חיים".