אירוע רודף אירוע באירופה. סדרת הפיגועים המחרידה בבריסל ביום שלישי השבוע מצטרפת למתקפה באיסטנבול בשבוע שעבר, ולאירועי פריז הקשים מן השנה שעברה. גם מקור ההשראה לתקיפה ברחוב דיזנגוף בתל אביב הוא דאעש. אין ספק שאנו נמצאים במישור ייחוס חדש המחייב היערכות. זהו מצב של מלחמה אל מול ארגון דאעש. במלחמה הזו אנחנו חייבים להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. עם העולם החופשי, נגד הטרור הרצחני של דאעש.
בין אירוע לאירוע עדיין מתפתים אנליסטים ומנהיגים פוליטיים אצלנו להסביר, שבסדר האיומים הנכון איראן קודמת לדאעש. מה יכולה לשרת קביעה כזו? במקום ניסיון חסר תוחלת למקם סדר עדיפויות של איומים צריך לחשוב על ניסוח אסטרטגיה משותפת עם בעלות בריתנו בדרך להתמודדות עם הסכנה הברורה והמיידית הקוראת לעצמה דאעש. החזרה על הדברים, כמו מנטרה שחוקה, כי דאעש הוא איום שניתן להכלה אבל איראן היא איום כבד ואפל יותר, ואולי דווקא כעת, יאמרו המחמירים, אחרי הסכם הגרעין - היא תגובה שנועדה לשרת מטרות פוליטיות מקומיות ואינה משרתת שום מטרה אופרטיבית ממשית. לצד אויבנו המרים, חיזבאללה בצפון, חמאס בדרום וטרור פלסטיני מזדמן אבל עקשני, כואב ולא מרפה, חובה למקם כעת את דאעש. אל מול תאונת דרכים מאיימת ברגע נתון יש להיערך ולפעול ולא להנמיך את גודל הסכנה הברורה והמיידית על ידי שרטוט איום עתידי גדול יותר.
איני יודע מה יהיה גורלו של ההסכם האיראני, לאיזה כיוון תנוע איראן של אחרי ההסכם ולאן יתפתחו יחסיה עם המערב. איני יודע את העתיד. איני חושב שיש מי שיודע. "האם יכול להיות דבר רדוד יותר מאשר אמונתם של אלה המתפארים בידיעת הבאות?!", כתב החכם הרומי סנקה בחיבורו על "קוצר הזמן". לא התיימרות לנבא את העתיד אנו מחפשים, לכן, במנהיגים ובמצביאים שלנו, אלא יכולת לקרוא נכון את ההווה, את מה שמתרחש כעת אל מול עינינו, לדעת לקרוא את המציאות במערכת המושגים הראויים לה. במקום ניבוי העתיד מה שנדרש ממנהיגים ומצביאים הוא להבין כשקורים דברים מהי הסכנה הברורה והמיידית הניצבת מולם ולתרגם את קריאת המציאות החדשה לתכתיב פעולה ברור.
חובה עלינו לכן להבין מה עומד בפנינו ומהי הפעולה הנדרשת מאיתנו במרחב האופרטיבי. מה שנוכח כעת בפני העולם החופשי הוא דאעש, ההתפתחות ההיסטורית הכמעט-טבעית של אל קאעידה. דווקא התממשות של אויב באופן כל כך מוגדר עשויה לחדד לנו ולאחרים מיהם ידידינו, מיהם חברינו בקואליציה שחייבת להתגבש כעת נגד האויב המשותף; מבעלי-בריתנו הטבעיים, אירופה וארצות הברית, לשכנותינו מצרים וירדן, למדינות מוסלמיות ידידותיות נוספות, אולי עד לשותפות אינטרסים מתחדשת עם תורכיה, וכמובן לקרובים אלינו ביותר, אלה משכנינו הפלסטינים המוכנים להיות שותפי אמת איתנו בניסיון ליישב את הסכסוך ההיסטורי שבינינו, ושדאעש מוגדר גם כאויבם.
אסור לנו גם ליפול לתגובה הפבלובית הישראלית הטיפוסית בסגנון הילדותי: אמרנו לכם אירופאים יקרים, התעוררו! רק עכשיו אתם מבינים עם מה אנחנו מתמודדים. אנחנו שוכחים כי האירופאים לקחו חלק במלחמה נגד דאעש בטריטוריות של הח'ליפות בסוריה ובעיראק, על ידי ההשתתפות, גם אם מוגבלת יחסית, בנאט"ו לצד האמריקאים. זאת הרי אחת הסיבות לכך שכעת האירופאים נאלצים להתמודד על אדמתם עם האויב החדש.
באולמות הנוסעים בטרמינל בבריסל, כך דיווחו עיתונאים, נשמעה הזעקה: איפה לעזאזל החיילים?! בעולם שבו יש חשש להפעיל את כוחות הביטחון, הצבא והמודיעין, אזרחים הופכים חשופים לאיום של טרור. במקום הזה ישראל חייבת לעמוד באופן פעיל לצד האירופאים ובעלות בריתה במערכה. ולא רק בשיתוף פעולה מודיעיני או ביטחוני-מקצועי אלא גם בניסוח ובהובלה של אסטרטגיה משותפת במלחמה בדאעש. דאעש הוא אויבנו כשם שהוא אויבה של אירופה, גם אם עדיין לא הוכרזה אל מולנו הכרזת מלחמה רשמית.
הפילוסוף הבריטי אלפרד-נורת' וויטהד התעקש תמיד על טעותו של האיש המוצא עצמו אבוד במדבר צחיח או על קרחון ארקטי משמים או בשטח אויב שבו איבד את דרכו, ושואל את עצמו: היכן אני?! שאלה טיפשית, נהג לומר וויטהד. השאלה שעליו לשאול את עצמו היא: היכן הם?! למשל, אם תרצו, היכן האויב הממתין ואורב לו, או לחילופין היכן ידידיו ובעלי-בריתו שעשויים לחלצו.
אנחנו יודעים עתה מיהו האויב. חובה עלינו למצוא עכשיו את בעלי-בריתנו ולהכריע יחדיו את אויבנו המשותף.
ד"ר דורון אביטל הוא מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, חבר כנסת, וחבר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת ה-18