מזל טוב, אנחנו אלופי העולם בהתמודדות עם טרור

בסרטון: השר ישראל כ"ץ: "אם בבלגיה ימשיכו לאכול שוקולד, לא יוכלו להילחם בטרור"

"הזוועה!!! האימה!!! אנחנו כבר שלוש שעות בנמל התעופה ואף אחד אפילו לא הכין לנו כוס קפה!". ככה בערך נשמעו השידורים בתקשורת, שעות ספורות אחרי הפיגוע הרצחני בבריסל. כבר היה ידוע כי יש עשרות הרוגים במתקפה המשולבת, ובכל זאת בתכנית של יעל דן בגלי צה"ל התראיינה אישה שמחתה על כך שהיא לא יכולה לצאת לסיגריה כי המשטרה סגרה את נמל התעופה בו נחתה, בערוץ 10 תיעד את עצמו נוסע אבוד, מוחה על כך שאין לו אפילו מטען לטלפון, כל זאת לקולותיהם המצקצקים של המגישים והשדרנים, שנדהמים לאור הבלגן. כאילו שהדבר ההגיוני לעשות אחרי פיגוע טרור הוא לבדוק למי קצת לא נוח ומי רוצה משהו חם לשתות.

עד כה דווח על יותר מ-30 נרצחים בבריסל. לשם השוואה לפיגועים דומים אצלנו: בפיגוע בדולפינריום בתל אביב נרצחו 21 נערים, בפיגוע בצומת בית ליד נרצחו 22, במסעדת מקסים בחיפה נרצחו 21 קורבנות, ובפיגוע מלון פארק בליל הסדר 30. לא מדובר פה בהשוואה מספרית של למי יש יותר גדול – אבל מי מכם שזוכר את ההתמודדות עם פיגועי התופת הענקיים האלה, זוכר שגם אצלנו, באומת מומחי הטרור, היה הרבה בלגן, כאוס, תחושה של איך ממשיכים הלאה ושיתוק מוחלט.

ובכל זאת, משיטוט בכלי התקשורת וברשת היה נדמה שהרגש הישראלי הכי נפוץ הוא "אין לכם מושג עם מה אתם מתמודדים, אתם לא מוצלחים כמונו", כאילו הישראלים צריכים לשאת בכבוד את העובדה שכמעט בכל יום נרצחים כאן חפים פשע בפיגועים, ושזו הפכה להיות השגרה שלנו. תנו לי להפתיע אתכם – זו ממש לא שגרה להתפאר בה.

השאלה אם אירופה באמת מוכנה לטרור לא רלוונטית, וייתכן והיא גם לחלוטין לא נכונה, השאלה היא מי צריך לקנא במי. האם באמת אירופה צריכה לשאוף להיות כמו ישראל, שבה פיגוע הוא רק עוד עיכוב בדרך הביתה, שבה כל אחד שיוצא לרחוב מייחל להפוך למנטרל ושכל אופנוע שנוסע מהר מדי נשמע כמו אזעקה שמבשרת על מטח טילים. נדמה שקל לזלזל במדינות ובעמים שלפעמים יכולים לשים את מזג האוויר ככותרת ראשית בעיתון, וחבל, כי אנחנו אלה שצריכים לקחת דוגמה מהם – ולא להיפך.

הנטייה של התקשורת בארץ לחפש את הזווית הישראלית מוכרת, ואנחנו נמצאים רק ימים ספורים אחרי פיגוע קטלני אחר, שכולו היה זווית ישראלית אחת גדולה, עם הנרצחים באיסטנבול. ובכל זאת, ישראל מתנהגת כמו אחרון בני הנוער, כשהיא בטוחה שהעולם כולו סובב סביבה. הניסיון לקחת את הפיגוע בבריסל, וגם הפיגוע בפריז בנובמבר ולהפוך אותו לסיפור ישראלי, הוא מעורר גיחוך ומיותר, אפילו אם נקבל את הגישה של נתניהו ונגיד שהטרור הוא אותו טרור. אסור להשוות, אבל זה קצת כמו לספר על מלחמת העולם השנייה, ולהתייחס רק ל-6 מיליון יהודים, ולא לעוד 58.5 מיליון בני אדם שנהרגו בה.

הזלזול באירופה נובע מאותו מקום שממנו יצאה השמחה לאיד על כך שטילים נחתו על תל אביב, ולא רק על ערי הדרום והצפון. במקום לקוות שכל הארץ תהיה בועה כמו תל אביב, ושכל העולם יחיה בשלווה אירופית, מנסים המחרחרים לגרור את השארית השפויה לחיי הפחד. במקום להצטער על כך שהטרור הגיע לעוד בירה אירופית, מחככים ידיים בהנאה בהרגשה של "הנה, עכשיו הם יודעים מה עובר עלינו".

אחרי פיגוע לא בודקים למי קצת לא נוח ומציעים לו כוס מים. אחרי פיגוע מנסים לוודא שאין עוד סכנה לאזרחים, בודקים מי הם המחבלים, והאם הם עדיין מסתובבים חופשי. אוספים את הפצועים ואת הגופות, מוודאים שאין סכנה. ואם הטרור הוא אכן אותו טרור, גם הכאב אמור להיות אותו כאב. כמו שאנחנו כואבים פיגוע בירושלים, וחשים חמלה לתושבי הבירה, כך ראוי להתנהג כלפי אזרחי כל העולם. במיוחד כשאחר כך אנחנו דורשים מהם להזדהות איתנו.