פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מרגיש שאתה יהודי? זה מספיק למדינת ישראל כדי להשקיע בך

      הם מוכנים ללמוד עברית, להשאיר את המשפחה מאחור ולעלות לישראל. אוהדי ישראל או כאלו שמזדהים כיהודים מבקשים לקבל הכרה מהמדינה. כעת, ועדה ממשלתית מנסה לסייע להם, מבלי לגעת בסוגיה ההלכתית הנפיצה. "הם נלחמים באנטישמיות אף שהם לא יהודים. המדינה לא מנצלת זאת"

      מרגיש שאתה יהודי? זה מספיק למדינת ישראל כדי להשקיע בך
      עריכה: ניר חן

      לחדר ישיבות בקומה העשירית בבניין בירושלים נכנס בחור צעיר, חייל בן 27. מראהו חריג: עיניו מלוכסנות, לגופו מדי צה"ל ועל ראשו כיפה קטנה. הוא מתיישב בביישנות אל מול שורה של אנשים בכירים בציבוריות הישראלית, שמשתוקקים לשמוע את סיפורו. משה לי עלה לארץ בשנת 2009 מהעיר קייפאן שבסין, ומאז הוא מתגורר לבדו בישראל. הקהילה ממנה הגיע מגדירה את עצמה כקהילה יהודית, היושבת בעיר המונה מיליוני סינים.

      הוא מהסס לדבר, לא משוכנע שהעברית שבפיו טובה דיו, אבל הרצון להוכיח את עצמו גובר על הכול. "בגיל 6 או 7 סבא שלי אמר לי שאני יהודי. לא הבנתי מה זה אומר, אבל האמנתי בזה. היו כמה שלבים בדרך להרגיש שאני יהודי, לא ידעתי מה זה. מצד אחד הרגשתי שאני שונה מאנשים אחרים, מצד שני אני צריך ללמוד מה עושים כדי להיות יהודי, במה אני שונה. אמא ואבא לא ממש ידעו מה לומר לי, הם בעצמם לא הבינו הרבה".

      משה לי מגולל את קורות חייו בפני חברי הוועדה הציבורית לבחינת בעלי זיקה לעם היהודי מטעם משרד התפוצות, גוף חדש שהחל לפעול בשנה האחרונה. ברחבי העולם קיימים למעלה ממיליון בני אדם המגדירים את עצמם כיהודים או כבעלי זיקה לעם היהודי ולמדינת ישראל. החל מצאצאי אנוסים, צאצאי יהודים שהתבוללו בדורות האחרונים, דרך בני קבוצות הטוענות למוצא יהודי עתיק, ועד קבוצות של גרי צדק. מטרת הוועדה היא להתוות מדיניות רשמית כלפי בני קבוצות כאלה תוך ניסיון זהיר להתמודד עם הסוגיה הנפיצה שברקע: מה יקרה אם מיליון בני אדם המגדירים עצמם יהודים יבקשו לעלות לישראל?

      משה לי שהתגייר ועלה לארץ מסין בוועדה הציבורית לבחינת בעלי זיקה לעם היהודי מטעם משרד התפוצות, מרץ 2016 (נועם מושקוביץ)
      "אני מרגיש שכולם פה משפחה, אני לא מרגיש זר, אפילו שלפי היהדות אנחנו לא יהודים באופן חוקי". משה לי בוועדה, חודש שעבר (צילום: נועם מושקוביץ)

      "מנכ"ל משרד התפוצות זיהה תופעה שהולכת וגוברת של קבוצות ויחידים שטוענים כי הם מקיימים זיקה לעם היהודי, אבל לא מופיעים על המכ"ם של המסגרות המוכרות במסגרת חוק השבות, גם בארץ וגם בחו"ל", אומר ד"ר אופיר העברי, פילוסוף פוליטי ויו"ר הוועדה הציבורית. "יש מחסור במידע מדויק: מי הם, האם מדובר בתופעה של יחידים או מיליונים? כרגע אנחנו אוספים את המידע ומגבשים סקירה של התופעה, כי המידע לא קיים", הוא מסביר.

      חבר נוסף בוועדה הוא עו"ד צביקה האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה, הטוען כי ישראל עושה מעט מאוד כדי לפתח את הקשר לתפוצות היהודים בכלל, ולאותן קבוצות בעלות זיקה לישראל בפרט. "בסופו של דבר, ישראל מגדירה את עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי, אך משתמשים בהגדרה הזו בעיקר בהקשרים המדיניים כמו במשא ומתן מול הפלסטינים, כשבפועל יש משמעויות אחרות כמו היחס שלנו כלפי עצמנו, היחס בין ישראל לתפוצות. יחס שאני, בתור מזכיר הממשלה לשעבר, חושב שהוא טעון שיפור ובחינה מחדש".

      למרות זאת, האוזר מדגיש כי הפעילות של הוועדה אינה עוסקת בהגדרת יהדותן של אותן קבוצות. "אנחנו לא עוסקים במי שמוגדר יהודי מתוקף יהדותו או מתוקף חוק השבות, מדובר במעגל השני. אנחנו מנסים להכניס ממד היסטורי במובן של עתיד ולא רק במובן של עבר. למעגל השני יש משמעויות היום ויהיו משמעויות גם בעתיד לבוא".

      "המשרד יזם ועדה ציבורית שתתעסק בכל מי שנמצא מחוץ למעגל היהודי המידי", מוסיף חגי אליצור, ראש אגף בכיר במשרד התפוצות. "גם השר האחראי, נפתלי בנט, מעורב מאחר שהוא צריך להחליט מה המדיניות הממשלתית בנושא. לכן הוקמה הוועדה, שממפה את כל האוכלוסיות ומנסה להבין את פוטנציאל הקשר לעם היהודי ולהמליץ על המדיניות לממשלה".

      כמו פרנקופיליה - רק עיברופיליה

      כחלק מהניסיון למפות ולהגדיר עשרות קהילות ויחידים ברחבי העולם המגדירים עצמם כיהודים, פרסמה הוועדה קול קורא המזמין חברים מאותן קהילות להציג את סיפורם. עד כה התקבלו עשרות פניות. אחד מהפונים היה משה לי. "בקהילה שלנו יש כמה מאות חברים שמאמינים שהם יהודים. לא כולם רוצים לעלות לארץ כי יש הרבה מבוגרים וקשה להם להסתגל לתרבות חדשה וללמוד שפה חדשה. אני עליתי לפני שבע שנים בלי ההורים, רק עם כמה חברים מהקהילה, בעזרת ארגון שבי ישראל".

      לדבריו, מוצאם של בני הקהילה היהודית הוא באיראן. "הקהילה הגיעה מפרס לעיר קייפאן לפני אלף שנה. לפני 200 שנה הייתה מלחמה ושטפון גדול, מה שדחף את הקהילה להתבולל. מי ששימש כרב הקהילה נפטר, ומאז אף אחד לא מבין את השפה העברית. הבנתי שמישהו מצא את ספר התורה שלנו והיום הוא מוצג במוזיאון בניו יורק".

      לקהילת היהודים בקייפאן אין בית כנסת. המוסד היחיד בו הם לומדים על אלמנטים הקשורים ליהדות ומדינת ישראל הוא בית-ספר קטן אותו הקימו בעצמם. "זה לא בית-ספר גדול, אנחנו שוכרים דירה ולומדים בנוסף לבית הספר הרגיל. לומדים שם עברית, תורה, הלכה וחגים". מי שדואג להחיות את חיי הקהילה ולשמר את הקשר עם ישראל הוא כאמור ארגון שבי ישראל, שבמשך שנים תומך בהם כלכלית ושולח מורים ומורות ללמד את בני הקהילה בסין ולחזק את הקשר שלהם ליהדות.

      הוועדה הציבורית לבחינת בעלי זיקה לעם היהודי מטעם משרד התפוצות, ירושלים (נועם מושקוביץ)
      "ישראל מגדירה עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי אך משתמשים בהגדרה הזו בהקשר מדיני, בפועל יש עוד משמעויות כמו היחס בין ישראל לתפוצות, שטעון שיפור", צביקה האוזר (מימין) בוועדה (צילום: נועם מושקוביץ)

      משה לי מסביר כי תושבי העיר מובחנים מחברי הקהילה היהודית ואף מכונים בשם מיוחד. "הם קוראים לנו 'המוסלמים שלא אוכלים גיד הנשה' (גיד הירך האחורית של בהמה או חיה אותו אסור לאכול על פי ההלכה, ד.י). אבל אנחנו לא מרגישים אנטישמיות. בעיר הזאת יש גם מקומיים, יהודים ומוסלמים", ולדבריו, המוסלמים מכירים בחברי הקהילה היהודית ואף נותנים להם כבוד.

      בניגוד לקרוביו, שלא מוכרים כיהודים מכוח זכות השבות, משה החליט להתגייר. "עברתי את תהליך הגיור בארץ עם חברים שעלו איתי לישראל. למדנו ביחד בישיבה של הרב ריבקין ביישוב אפרת, ובמשך שנתיים וחצי לא הסכימו לגייר אותנו כי הקהילה מקייפאן לא מוכרת פה". אבל סבלנותו השתלמה, ולבסוף משה עבר גיור וקיבל תעודת זהות. היום הוא משרת בבסיס תל השומר כפקיד בבקו"ם, אך חולם להיות מטפל ברפואה סינית.

      למרות הגיוון התרבותי ממנו הגיע, המפגש הראשון עם הישראליות תפס אותו בהפתעה גמורה. "לא הרגשתי שזה העולם שלי. לא ידעתי איך להסתדר בקופת חולים, בדואר. למדתי עברית ואנגלית ביחד, זה היה קשה, אבל טוב". אך הישירות הישראלית תרמה להשתלבותו המהירה בחברה. "אני יכול לעמוד ברחוב ויגיע אליי בן אדם שאני לא מכיר והוא ישאל מאיפה אני, האם אני מסין, האם אני צריך עזרה? כסף, מידע רק תגיד. אני מרגיש שכולם פה משפחה, אני לא מרגיש זר, אפילו שלפי היהדות אנחנו לא יהודים באופן חוקי".

      בישראל חיים היום עשרה מבני הקהילה היהודית שהגיעו מקייפאן, שלוש בנות ושבעה בנים. משה, בן יחיד שעזב את הוריו למען החלום היהודי והציוני, נסע לבקר את הוריו אך מיהר לחזור לארץ. "זה הבית, לא המקום של אימא ואבא", הוא אומר, "ויש עוד צעירים שרוצים לעלות".

      לאחר שהצליח לרגש את חברי הוועדה, שואל ד"ר העברי את משה מה מדינת ישראל יכולה לעשות עבור חברי הקהילה בקייפאן? "אין לנו קשר עם מדינת ישראל", משיב משה, "היינו רוצים שיבנו איתנו את הקשר, שישלחו אלינו אנשים לבקר וללמד כי אנחנו מרגישים שאין לנו רקע, אין לנו הורים. כל מה שאנחנו מקבלים מהדור הקודם זו רק הידיעה שאנחנו יהודים". את השבת קשה להם לשמור מאחר שזהו יום עבודה בסין, יחד עם זאת הם כן משתדלים. "אנחנו לא אוכלים חזיר, דם, גיד הנשה, אבל לשמור חגים אנחנו לא יודעים".

      "הוא דוגמה פרטנית לסיפור של מישהו שעלה לארץ מתוך קהילה שיודעת שהיא יהודית, אך לא יודעת מה לעשות עם זה", מסכמים חברי הוועדה. "יש ארגון התנדבותי שבמקרה מעלה אותם, אבל הכול במקרה".

      קהילת בני מנשה בצפון מזרח הודו בעיר מניפור ביום של קריאת תהילים למען שחרורם שלושת הנערים חטופים (תמונות גולשים , David Vaiphei)
      בני מנשה בצפון-מזרח הודו בזעקה ותפילה למען שלושת הנערים החטופים (צילום: David Vaiphei)

      כמו משה לי, גם ג'ובאני מלכיאונדה התייצב בפני הוועדה עם סיפור על קשר ליהדות שהתגלה כמעט במקרה. "גדלתי בכפר סן ניקנדרו בדרום איטליה, שנערך בו גיור קולקטיבי לפני כמה שנים", הוא מספר. "הסבים שלי היו מאוד יהודים במובן הרוחני. כשהייתי בן 20 הבנתי שיש בי משהו שונה אחרי חיפוש רוחני עמוק בעקבות זהותי האמיתית. הפעם הראשונה שבה הבנתי שקיים קשר ליהדות הייתה כשחבר איטלקי אמר לי שכמה מהמנהגים של הוריי נטועים במסורת היהודית. למשל, אמי נהגה להלוות כספים ללא ריבית לבני המשפחה, אבי החקלאי נהג לקיים מצוות 'פאה' ולהשאיר פינה באדמה שלא נקצרה. בנוסף, במשפחה כינו אותי 'בודזקד', שזה 'בן יצחק', ופירוש שמי הוא 'מלך עמינדב'".

      בשנה שעברה החליט לכבד את זכר אבותיו ולעבור ברית מילה. "להם היה אסור לעבור מילה בגלל האינקוויזיציה ולכן החלטתי, בהתייעצות עם משפחתי, לעשות זאת. אני מנסה ככל יכולתי לקשר את חיי כיהודי לישראל. כשהאינתיפאדה השנייה החלה הרגשתי חסר אונים באיטליה. חשבתי רק איך אוכל לעזור לאנשים. אני מגיע לכאן פעמיים בשנה, בסוכות ובפסח".

      למרות כל אלו, מלכיאונדה אינו ממהר להתחייב על גיור. "אם שואלים אותי 'האם תרצה לשוב למשפחה?' אני אסכים. אך אם ישאלו 'האם תתגייר?' זה מפחיד אותי קצת. עבור האנשים שחיים תחת דיכוי קתולי - המילה גיור מאוד שלילית, מפני שתמיד האנוסים הוכרחו להמיר את דתם".

      "יש אנשים שיקראו את הכתבה, ויאמרו שכל מי שמחפש עבודה יגיד שיש לו קשר ליהדות ויבקש לעלות ארצה", אני מציינת בפני ד"ר העברי. "לאו דווקא, לא בטוח שלמשה יש חיים יותר טובים עכשיו. הוא חי בלי הורים, אין לו תמיכה כלכלית, הוא לא קיבל פה איזו תמיכה מיוחדת", מסביר ד"ר העברי. "מה שחשוב להם זה להיות בקשר עם מדינת ישראל, לקבל יחס, מידע. הם לא רוצים בכלל לעלות לארץ, הוא סיפר שמדובר בקהילה מבוגרת. ובכלל, בסין לכל משפחה יש רק ילד אחד ואנחנו עוד לוקחים להם את הילדים. המטרה היא לא שכל מיני אופורטוניסטים זרים ירצו לעלות ארצה".

      "צרפת דואגת לקהילות פרנקופיליות בעולם בלי להתייחס לשאלת ההגירה", אומר האוזר. "המטרה שלהם היא שכמה שיותר ידברו בצרפתית, זו משימה לאומית. אני חושב שחשוב שכמה שיותר אנשים ידברו עברית. זו צריכה להיות משימה ישראלית, גם אם הם לא יעלו לארץ. אני בעד הגדלת השיח העברי בעולם כמרכיב תרבותי".

      לוועדה עדיין אין מסקנות והמלצות ממשיות, אך מבחינתה - פעילות תרבותית של מדינת ישראל בקרב ציבורים כאלו להכרת תולדות העם היהודי, בהחלט תעשה את העבודה. "ישראל מוציאה משלחות של צה"ל לאזורים מוכי אסון בהאיטי, קיימים פרויקטים של תיקון עולם בקרב קבוצות שונות בעולם שאין להן כל קשר לעם היהודי", אומר ד"ר העברי. "פעולות סיוע מסוג זה, לקהילות נבחרות עם זיקה ליהדות - גם שוות השקעה".

      הוועדה הציבורית לבחינת בעלי זיקה לעם היהודי מטעם משרד התפוצות, ירושלים (נועם מושקוביץ)
      "חלק גדול מהם לא מחפשים לעלות ולהתגייר. הם בעלי זיקה ליהדות, פרו ישראלים ונלחמים באנטישמיות. הם מחפשים הזדמנות והמדינה לא מנצלת את זה", ד"ר העברי (שני שמשאל) בוועדה (צילום: נועם מושקוביץ)

      בני איש שלום, יו"ר המכון המשותף ללימודי יהדות למבקשים להתגייר, מספר שהופתע במיוחד לגלות שקיימות בעולם קהילות שפיתחו לעצמן זהות יהודית בלי קשר לישראל, בלי בקשת תמיכה מהמדינה ואפילו בלי בקשה להכרה בעשר השנים האחרונות, במיוחד בדרום אמריקה. "השאלה הגדולה היא מהם גבולות העם היהודי, אלו זהויות יכולות להיחשב יהודיות גם במישור הסובייקטיבי של אנשים שאנחנו לא מכירים בהם כיהודים, אבל הם רואים את עצמם כיהודים או בעלי זיקה היסטורית-תרבותית ליהדות", אומר איש שלום. "כעם ומדינה אין לנו יותר מדי ידידים. אם אנחנו, מדינה של שמונה מיליון תושבים, 13 מיליון יהודים יכולים להרחיב את השורות לעשרות מיליונים בעלי זיקה או הזדהות שהיו רוצים לתמוך בנו, שבשעת מבחן היו קמים ואומרים אנחנו יהודים גם אם הם לא. זה אינטרס בסיסי שלנו".

      חברי הוועדה מדגישים כי למרות שאינם עוסקים בגיור או בשאלת העלייה לארץ מתוקף חוק השבות, בעשרות השנים האחרונות התגבשה תופעה של שיבה ליהדות מצד קהילות הטוענות לזיקה לעם היהודי בהיותן צאצאים בלתי מתועדים של עם ישראל מתקופות מוקדמות מאוד, ואפילו מעשרת השבטים שגלו מממלכת ישראל הצפונית לפני יותר מ-2,500 שנה. על פי מחקר שערך מיכאל פרוינד, יו"ר ארגון שבי ישראל, המקרה הבולט ביותר הוא של קהילת בני המנשה שבמזרח הודו. יותר מאלף מחברי הקהילה השלימו תהליך גיור מלא, ואלו שעלו לארץ התיישבו בעיקר בצפון - הנחלה ההיסטורית של שבט המנשה.

      מי שהגיעה לתת עדות על קהילת בני המנשה במזרח הודו היא אסתר קולני, בת 28, שעלתה לארץ יחד עם משפחתה בגיל 15. "אני מניחה שהיום קהילת בני המנשה מונה כ-7,000 אנשים שמגיעים ממדינות מניפור ומיזורם בהודו. יש לנו חיבור מאוד חזק לישראל ולעם היהודי", היא מספרת.

      אסתר עלתה יחד עם הוריה ושלושת אחיה לקריית ארבע שם התארחו אצל חבר של אביה, בבית קטן וצנוע. "מאז שאני זוכרת את עצמי אני יהודייה. שמרנו שבת כמה שיכלנו, לא עשינו כביסות, לא בישלנו, חיינו כיהודים". תולדות בני המנשה נעוצים בכיבוש ממלכת ישראל על ידי ממלכת אשור בשנת 722 לפנה"ס, אז גורשו עשרת השבטים. הם נדדו לכיוון אפגניסטן ומשם לסין, כאשר בהמשך הגיעו לאזור הררי בשולי הרי ההימלאיה, שם השתדלו לשמור על מורשתם. "בג'ונגלים אפשר לראות אותיות בעברית, אנשים החלו לכתוב שירים על ארץ ישראל, ספרים על הרצון לחזור לירושלים, והתחילו להתחבר מחדש ליהדות".

      בתחילת המאה ה-19 הגיעו לאזור מיסיונרים וראו קבוצה בעלת מסורת מונותאיסטית וניצלו עובדה זו כדי לגרום להם להתנצר. "המיסיונר הראשון תרגם את התנ"ך לשפת המיזורם וכך הם החלו להתחבר מחדש לשורשים. ההורים שלי בהתחלה התנצרו, גם סבא וסבתא שלי, כולם התנצרו. לפני כן לא הייתה דת, לא הייתה נצרות, לא דיברו על ישראל, אך הקורבנות והחגים שחגגנו היו דומים למנהגים של היהודים פה בארץ".

      אסתר קולני בוועדה לבחינת בעלי זיקה לעם היהודי משרד התפוצות, מרץ 2016 (נועם מושקוביץ)
      "מאז שאני זוכרת את עצמי אני יהודייה. שמרנו שבת כמה שיכלנו, לא עשינו כביסות, לא בישלנו, חיינו כיהודים", אסתר קולני בוועדה (צילום: נועם מושקוביץ)

      ועם זאת, בשלב מסוים החלו ספקות לכרסם בקרב בני המשפחה. "אבא שלי אף פעם לא הצליח להתחבר לנצרות, הדת לא סיפקה אותו. מהמקום הזה הוא התחבר עם אנשים שחיו בקהילה של יהודים. בעבר זו באמת הייתה קהילה קטנה, הוא הכיר את הסיפורים ואז הבין שאנחנו צאצאים של מנשה. אנחנו חייבים לחזור לשורשים, חייבים לעלות לארץ, הוא היה אומר". בניגוד להוריה ולקהילה הקטנה שקיימת שם, רוב האנשים שהתנצרו לא מעוניינים לחזור ולהתגייר, ודאי לא לעלות לארץ .

      "אין להם עניין לבוא לפה, אבל הם מאוד מתעניינים בישראל, ביהודים, הם עוקבים אחר החדשות. טסתי לפני שבעה חודשים עם אימא שלי לבקר שם, הבאנו תמונות ומפות של ארץ ישראל והם כל כך התרגשו. למרות שהם נוצרים מבחינה הלכתית, הם רואים כל דבר קטן מארץ ישראל כערך גדול, וזה כיף. הגברים מסתובבים עם כיפה, נשים עם חצאיות, הם לא מתביישים להפגין את הקשר שלהם ליהדות. הם למדו הלכות ויודעים פרקים מהתנ"ך בעל פה. אנחנו מגיעים לבית הכנסת בשבתות, בחגים, וחוגגים שם אירועים חשובים. כשהגעתי לשם פשוט התרגשתי", מספרת קולני ומתחילה לבכות.

      היא נזכרת במכתב ששלחו חברי הקהילה היהודית אל ממשלת ישראל בבקשה לעלות ארצה, אך לא נענו בתשובה. "אין לנו קשר עם מישהו מהשגרירות, כנראה שאף אחד לא לקח את הבקשה שלנו ברצינות". ד"ר העברי מגניב מבט אל עבר עמיתו לצוות, האזור, ומשיב בציניות כי ככל הנראה "הסוגיה עדיין בטיפול של חברי הממשלה".

      חברי מנשה שעלו לארץ מקיימים קשר הדוק עם אלו שנשארו בארצם, ומלמדים אותם על ארץ ישראל בעיקר דרך הרשתות החברתיות. "יש לנו קבוצת ווטסאפ, ואנחנו מספרים להם על מה שקורה בארץ. כולנו מרגישים שליחים, כל אחד לוקח תפקיד ומלמד מישהו, הם שואלים הרבה שאלות על ארץ ישראל, ככה אנחנו שומרים על קשר איתם", קולני מספרת. "כשנסעתי לחו"ל הם הזמינו אותי לדבר על ישראל, היו להם המון שאלות על הבדלי תרבות, חיי היום-יום, מערכת הבריאות, הבנקים. במשך חמש שעות השבתי על שאלות בלי הפסקה כי ראיתי את התשוקה הבוערת שלהם בעיניים".

      אז מה יקרה כאשר אותם מיליון אנשים שמגדירים עצמם כיהודים ירצו לעלות ארצה? אני חוזרת ושואלת את ד"ר העברי. "אנחנו התרשמנו שחלק גדול מהאנשים האלו לא מחפשים לעלות ולהתגייר. הם טוענים שיש להם קשר לעם היהודי, או שהם בעלי זיקה ליהדות. הם נוטים להיות פרו ישראלים, נלחמים באנטישמיות אף שהם לא יהודים. אנחנו פגשנו אנשים בדרום אמריקה שמעוניינים להציף את זכר האינקוויזיציה ומה שנעשה לעם היהודי. הם היו רוצים שיום העצמאות של מדינת ישראל יהפוך להיות יום חגם. הם מחפשים הזדמנות והמדינה לא מנצלת את זה, היא לא מודעת לקיומם, הם לא מופיעים על המכ"ם השלה".