איך אפשר להתנגד לאלימות בלי להיתפס כיפי נפש?

ביטויי השנאה והגזענות שוטפים את החברה הישראלית, וזה מטריד בעיקר כי לאדם הפשוט אין כלים להתמודד עם התופעה הזאת. אז איך בכל זאת נתמודד עם גילויי האלימות? לילי הלפרין מנסה לענות על השאלה לרגל היום הבינלאומי למאבק בגזענות

  • גזענות
לילי הלפרין
"מי שמשמיע קול אחר עלול להיתפס כלא-פטריוטי" (צילום: ShutterStock)

היקפם חסר התקדים של ביטויי שנאה וגזענות השוטפים את החברה הישראלית מטריד לא רק את אנשי הציבור והמומחים השונים. המציאות שבה עמדות מתורגמות לתגובות אלימות בגלוי וללא חשש מטריד גם אזרחים מן השורה הנקלעים אליהם ביומיום. הם חוששים הן מההידרדרות המוסרית הכללית והן מההשפעה הרעה עליהם בעצם היחשפותם לתופעה שבמידה מסוימת נכפית עליהם.

הפקרת המרחב הציבורי לתופעות שמקומן לא יכירן בחברה דמוקרטית היא מסוכנת, ואין די בהצגת דעות ועמדות עקרוניות המגנות ביטויים מעין אלו. חשוב לתת את הדעת לגבי "עשה ואל תעשה" של היחיד בסיטואציות שכאלה, קרי, אם וכיצד אמור להגיב מי שהפך, ברצונו או שלא ברצונו, עד לאירועים אלימים ולביטויי הסתה. ההצעות כאן מתבססות על ניסיון נצבר בעבודת שטח שנעשתה בשנים האחרונות עם עשרות קבוצות בני נוער, אשר חלקם הפגינו התנהגויות ואמירות בעלות אופי אלים או גזעני.

עליית המדרגה של תקופתנו באה לידי ביטוי בתחושת האיום והסכנה, לעיתים ממשית, האורבת ליחיד הבוחר לגנות גילויים מסוג זה. במיוחד בזמנים מתוחים שבהם השיח נעשה אלים, צו השעה הוא קריאה ל"אחדות" והימנעות ככל האפשר ממחלוקת. בימים שכאלה, כל המשמיע קול אחר, המתנגד להכללות ולפגיעה בזכויות הפרט השונה, עלול להצטייר כמנותק, נאיבי או כלא-פטריוטי.

טוב לדעת (מקודם)

הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הגב - בלי לצאת מהבית

לכתבה המלאה
יש מי שמשתמש בדמוקרטיה כתירוץ להצדקת גזענות. דונלד טראמפ (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

עוד יש להתמודד עם טענה חוזרת ונשנית, אותה משמיעים אלה המאמינים כי גזענות לשמה איננה בהכרח דבר פסול, וכי עצם האיסור על התבטאויות גזעניות - ברמה החוקית או המוסרית - היא לדעתם פגיעה בחופש הביטוי. קריאות מסוג זה, העושות שימוש בכלי פסבדו-דמוקרטי במטרה להצדיק אלימות, מקבלות לעתים הכשר ואף חיזוק בשל הסכמה שבשתיקה, ולעיתים אף גיבוי של ממש מנציגי הממסד. כל אלה יוצרים היסוס או חשש מלהגיב.

ראשית, חשוב לדעת ולזכור, הניסיון מלמד כי הימנעות מתגובה נתפסת לעתים קרובות כחולשה, וכי הימנעות זו מחזקת את המסר כי גזענות היא מוצדקת, וכי אז התנהגות תוקפנית היא לגיטימית. אך לפני שמגיבים כדאי להביא בחשבון כמה דברים. חשוב שבבסיס התגובה תעמוד ההכרה כי הנזק הנגרם מביטויי גזענות אינו רק זה הנגרם לקורבן אלא גם זה שהתוקף, שלעתים זוהי דרכו לבטא תחושות של חוסר אונים, כעס, או כניעה ללחץ חברתי על רקע מצוקה אישית, מסב לעצמו. למשל, עבודה על תופעת הגזענות בקרב הנוער מעוררת דילמה מוסרית באשר למצבו של הצעיר המשנה את עמדותיו בשל לחץ חברתי. אמירה השוללת גזענות בקבוצה שרוב חבריה מצדדים בה עלולה לגרום להרחקתו מקבוצות ההשתייכות שלו בין אם אלו חבריו הצעירים או אף בני משפחתו.

ככלל, אין בכוחה של ביקורת חזיתית ליצור שינוי תודעתי והתנהגותי בשעת מחלוקת בנושאים טעונים ובשעת סערת רגשות. התנצחויות ומאבקי כוח במילים ובערוצים הלא מילוליים פוגעות באפקטיביות של התגובה, מביאים להתחפרות בעמדות, ובסיטואציות ציבוריות יוצרות התקהלויות שאינן מקדמות שיח מתון וענייני. מידה של הצלחה נרשמה כאשר העברת המסר האנטי גזעני נעשתה במתינות, ללא תוכחות או איומים וללא הנטייה לחקות את הסגנון והשפה הטעונים של זה שניצב ממול. על התגובה להתמקד בפרטי ההתנהגות של המקרה הספציפי ולהישמר מלהיגרר להיקשים שיפוטיים על אישיותו של זה מולו אנו טוענים. ביטויים של אלימות וגזענות אינם משקפים את כל מהותו של האדם, ותיוג או הכללות על תחומים אחרים בחייו אינה צודקת. מצאנו כי ניתן לקים שיח עניני כאשר מודגשים הנושאים שעליהם קיים קונסנזוס, או כאשר מביעים הסכמה עם חלקים מאמירותיו של זה שמולנו. קבלתן של הרגשות לכשעצמן שמתעוררים מאירועים קשים מגבירה את הסיכוי לבדיקת עמדות שלגביהן אין הסכמה.

טיעונים נגד גזענות רצוי לחזק באמירות הומניסטיות מתורת המוסר היהודית, בעיקר אלו הנוגעות ליחס לעמים אחרים. הן מצליחות להפחית מתח ולקרב גם קהלים ללא זיקה למסורת. יש בכוחן לבנות גשר בלתי אמצעי אל האחר, ובמיוחד אצל קבוצות השואבות מן המקורות גושפנקה להתנהגויותיהם. כדאי לנסות ולהעלות שאלות הנוגעות להיכרות האישית עם יחידים שבקבוצה, כלפיה מופנים ביטויים גזעניים. מניסיון, היכרות על בסיס אישי עם יחידים מתוך קבוצה שהיא קורבן לגזענות, מעודדת חשיבה נוספת על היחס לקבוצה כולה.

ולבסוף, השימוש בציטוטים מן החוק הישראלי השוללים גילויי אלימות וגזענות צריך להיעשות בזהירות. ראשית, משום שאולי בעיני הדובר שמולך הן משקפות מיתוס המתקיים בקרב חלקים מסוימים בחברה הישראלית כי אלימות היא דרך ביטוי ליגיטמית. שנית, דווקא ציטוטים מספר החוקים בפני קהלים המבטאים כעס וניכור כלפי הממסד עלולים לעורר התנגדות ותגובה חריפה שממלכדת את הדיון. זאת ועוד, השימוש במושגים כמו זכויות אדם, זכויות הפרט וחופש הביטוי כ"חוקי מדינה" מעוררים לעתים אנטגוניזם בקרב אלה שמושגים אלה נקשרים בתודעתם עם עמדות פוליטיות ולא ערכי מדינה וחברה בלתי תלויים. כך גם הגלישה לדיון פוליטי על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי, המשמש קטליזטור לתופעות האלימות והגזענות, נוטה להסלים את השיח במקום להטותו למקומות מוסכמים ולכן, רצוי להימנע ממנו.

ככלל, לא קיים מודל יחיד לתגובה המתאימה לכל סיטואציה ולכל אדם, ולכן חשוב להבין את המצב והאווירה קודם ההחלטה אם וכיצד להגיב. אך כאמור אסור שהשיח הגזעני יקנה לו אחיזה ונוהג שבשגרה, אין להרפות, ויש להשמיע את הקולות האחרים, למען עצירת הידרדרות ולמען עתיד טוב יותר לכולנו.


לילי הלפרין היא מרצה, חוקרת ומפתחת את שיטת אמ"ת להתמודדות עם תופעת האלימות והגזענות. בעלת גישה ייחודית המתבססת על מחקר וניסיון בהפעלת השיטה בפריסה ארצית מול קבוצות שונות בחברה הישראלית

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully